עו"ד אדיר בנימיני

לרשות מנהלית יכולה להיות עמדה אחת בלבד מבחינה משפטית (בדבר הדין הקיים), וזו העמדה שהיועץ המשפטי שלה. עובד הרשות ו/או נבחר ציבור מטעמה יכולים להיות להם עמדה נוגדת או שונה, אך זו אינה משקפת את עמדת הרשות כלפי גוף שיפוטי או מעין-שיפוטי. כך, נקבע, בין השאר, בפסיקת בית המשפט העליון בפרשת אמיתי (בעניינו של סגן השר רפאל פנחסי)[1].

מעט הרקע של הפסיקה, וזאת מבלי להיכנס לכל נבכי הפרשה; העתירה הוגשה על ידי עמותת "אמיתי" כנגד המשך כהונתו של ח"כ רפאל פנחסי, כסגן שר הדתות. כל זאת לאור האישומים שהיו תלויים נגדו, והיו קשורים לניהול הכספי במערכת הבחירות של תנועת ש"ס (חסינותו לא הוסרה על ידי הכנסת, ולכן לא ניתן היה להעמידו לדין).

בדיון בעתירה, נתקל בית המשפט העליון לכאורה בשתי עמדות שונות מצד המדינה; מן העבר האחד עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, ומן העבר השני, עמדתו של ראש הממשלה, שביקש להביא בפני בית המשפט עמדה נוגדת מטעמו.

עמדת ראש הממשלה הייתה כי לא מוטלת עליו כל חובה להשתמש בסמכותו, ולהעביר את סגן השר פנחסי מתפקידו; הוטעם בהקשר זה כי החוק אינו מסדיר את עניין השעייתם שרים וסגני שרים, או העברתם מתפקידם עקב חשדות וחקירות או הרשעות בפלילים. שתיקה זו של המחוקק, כך נטען בעמדת ראש הממשלה, אינה מקרית, ולכן יש לראות בה "הסדר שלילי". כל זאת, מכיוון שבאותם מקרים בהם קיים הסדר מפורש לעניין השעיה או הפסקת כהונה של נבחרי-ציבור, הדבר מותנה בהרשעה בעבירה שיש עימה קלון או הרשעה בעבירה שהוטל בגינה או שצפוי בגינה עונש מאסר בפועל של שנה או יותר.היועץ-המשפט לממשלה, הביע כאמור עמדה שונה, על פיה מנוע סגן השר פנחסי מלהמשיך ולכהן בתפקידו עד שלא ינוקה מן החשדות נגדו; חשדות שטרם התבררו (באותה העת) בשל אי הסרת חסינותו כאמור על ידי ועדת הכנסת. לשיטת היועמ"ש העבירות שיוחסו יש בהן משום קלון לעובריהן: "מעשים חמורים של הצהרה כוזבת ושל רישום כוזב במסמכי תאגיד וניסיון לקבל דבר במרמה, המיוחסים לסגן השר פנחסי, כפי שפורטו בכתב האישום נגדו, משמיטים מבחינה ערכית ומשפטית את היסוד מהמשך כהונתו כסגן שר, כל עוד לא נוקה מאותם חשדות".

בהקשר זה חשוב להדגיש כי משרת סגן-שר הינה משרה ביצועית בכירה ברשות המבצעת, תפקיד אליו מונה (סגני השרים אמנם אינם חלק מהממשלה, אך הם נחשבים לחלק מהרשות המבצעת), ולא תפקיד אליו נבחר. "שלטון המשפט בישראל אינו יכול להשלים עם מצב דברים אשר כזה, בו סגן שר ממשיך לכהן למרות שכתב אישום חמור עומד תלוי נגדו", טען היועץ המשפטי לממשלה.בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (הרכב השופטים; מ' שמגר, א' ברק, ד' לוין, א' גולדברג וא' מצא), קיבל את העתירה ואימץ את עמדת היועץ המשפטי לממשלה. בית המשפט קבע כי אין מנוס מהפסקת כהונתו של סגן השר פנחסי. נאמר כי סגן שר המופקד על משרד ממשלתי, חייב להבטיח מינהל תקין וטוהר שירות, ו"אישום בגין הצהרה כוזבת בכוונה לרמות את מבקר המדינה, יש בה משמעות כה חמורה לגבי נושא משרה כה גבוהה בשרות המדינה, עד כי אין מנוס מהפסקת כהונתו כבר בשלב זה. על כך יש להוסיף, כמובן, את העובדה שלא ניתן יהיה בשל החסינות הדיונית העומדת לו - לברר העניין בבית-המשפט". עוד הוסיף וציין בית המשפט, כי הוא היה מעדיף להימנע מהכרעה בנושא היות ולשיטתו "ראוי להם לנושאי המשרה בשלטון לעצב בראש ובראשונה בעצמם ולעצמם את נורמות ההתנהגות הראויות", דבר שלא נעשה במקרה זה, והדבר חייב הכרעה שיפוטית.עד כאן הרקע שעמד מאחורי פסק הדין, שבו כאמור דיברה הממשלה בשני קולות; בעניין הזה יצאה קביעה חד-משמעית ומפורשת מבית המשפט העליון, כי בהליך משפטי העמדה של הרשות היא העמדה של היועץ-המשפטי שלה. כל עמדה נוגדת, ותהיה זו של נושא המשרה החשוב והבכיר ביותר, משקלה הוא אפסי.

היועץ המשפטי לממשלה הוא לפיכך הפרשן המוסמך של הדין כלפי הרשות המבצעת.לטענה שעלתה בדיון (בעקבות הצגת שתי העמדות) כי פרקליטות המדינה ייצגה כביכול במקביל שני בעלי דין שונים, התייחס כב' השופט (כתוארו אז), פרופ' אהרן ברק בפסק הדין, וכתב את הדברים הבאים: "פרקליטת המדינה ייצגה לקוח אחד בלבד - את ראש הממשלה. זאת היא עשתה כבאת כוחו של היועץ המשפטי לממשלה, כאילו היועץ המשפטי לממשלה הופיע בפנינו בעצמו. אמת, עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה שונה היתה מעמדתו של ראש הממשלה. הם ביקשו לשכנע זה את זה, אך הדבר לא עלה בידם. במצב דברים זה, על היועץ המשפטי לממשלה לייצג בפנינו את ראש הממשלה על פי תפישתו המשפטית של היועץ המשפטי לממשלה. הטעם העומד ביסוד גישה זו נעוץ בהשקפה, כי היועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן המוסמך של הדין כלפי הרשות המבצעת. עמדתי על כך באחת הפרשות בצייני: "סמכות הפירוש של החוק עבור הרשות המבצעת נתונה ליועץ המשפטי לממשלה ופירושו שלו מחייב אותה פנימה"(בג"צ 73/85סיעת 'כך' נ' יושב ראש הכנסת, פ"ד לט(3) 141, 152). השקפה זו יונקת חיותה מהמסורת החוקתית שלנו. מסורת זו גובשה בדו"ח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה (1962). מאז היא הפכה לחלק מהמשפט הנוהג בישראל (רובנשטיין, שם, עמ' 571). הנה כי כן, שנים הם כללי היסוד בעניין זה. האחד, שחוות דעת היועץ המשפטי לממשלה בשאלה משפטית, משקפת, מבחינת הממשלה את המצב המשפטי הקיים והמצוי; השני, יצוג המדינה ורשויות השלטון מופקד בידי היועץ המשפטי לממשלה (ראה זמיר, "היועץ המשפטי לממשלה והמאבק על חוקיות השלטון", עיוני משפט יא 411, 417, 418(התשמ"ז)). הפועל היוצא משני כללים אלה הוא שבייצגו רשות שלטונית בפני בית המשפט, טוען היועץ המשפטי לממשלה את אותן טענות שהוא סבור, על פי תפישתו המשפטית, כי הן מצדיקות את פעולת הרשות במסגרת הדין[...] נמצא, כי אין לומר כלל שפרקליטת המדינה טענה בפנינו בשמם של שני לקוחות, שענייניהם סותרים. היא טענה בפנינו בשמה של רשות מוסמכת אחת ויחידה - היא ראש הממשלה. אמת, דעתו של מר יצחק רבין, ראש הממשלה, הינה שונה. יועץ המשפטי לממשלה הסכים להביאה לידיעתנו. זאת סמכותו. אך לא עמדה זו היא שיוצגה בפנינו".[1] בג"צ 4267/93 אמיתי- אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות נ' יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל פ"ד מז(5) 441

 

עו"ד אדיר בנימיני

חבר מועצת עיריית נתניה