עו"ד אדיר בנימיני

הוגה הדעות הצרפתי הנודע, ז'אן-ז'אק רוסו, כתב ב"אמנה החברתית" שלו, כי במשטר האידילי אותו הוא מתאר, אין מקום כלל למפלגות. כל זאת מכיוון שבתוך "חבר בני אדם" שמתכנס יחדיו, מאבד האינדיבידואל את יכולת החשיבה האישית שלו ומתחיל לחשוב כמו הקבוצה.

 

החשיבות של ההגנה על העצמאות המחשבתית עוברת כחוט השני בכל הגותו של רוסו, ששאף לשמור עליה בכל מחיר כמעט. כך כותב רוסו: "כדי שיוכל הרצון הכללי לבוא לידי ביטוי, צריך שלא תהיינה בתוך המדינה חברות חלקיות (מפלגות – א.ב), ושכל אזרח ואזרח יחווה את דעתו אך ורק על פי מה שהוא חושב בעצמו"[1]. בהמשך מציין רוסו, שאם כבר נגזר הגורל וישנה התארגנות מפלגתית, אז "צריך להרבות במספרן ולמנוע אי שוויונן"[2].

 

חברות במפלגה, גם כשעסקינן באדם חזק ומגובש מאוד מבחינה רעיונית, מביאה אותו בסופו של דבר, מטבע הדברים, להתפשר פה ושם על עמדותיו ורעיונותיו. אפילו אדם המקים מפלגה בדמותו ובצלמו, אינו יכול להתעלם לחלוטין, ולנטרל עצמו לגמרי מדעת רוב חברי מפלגתו. הוא חייב להיות קשוב אליהם, גם אם בסופו של דבר הוא מקבל את ההחלטות בעצמו. סגנון לואי ה-14 של "המפלגה זה אני", מתקיים במקרה הטוב, רק במדינות כמו הרפובליקה הדמוקרטית של צפון קוריאה (וגם שם ליועצים הקרובים לשליט יש השפעה).

 

כך כותב על כך אבי תורת הפרדת הרשויות, הרוזן מונטסקייה, בספרו הנודע על רוח החוקים: "במדינות חופשיות באופן מופלג, הם (ההיסטוריונים) בוגדים באמת דווקא משום חירותם, שמתוך שהיא יוצרת תמיד מחלוקות, גורמת לכך שאיש-איש משתעבד לדעות קדומות של הסיעה שאליה הוא שייך, ממש כשיעבוד לעריץ"[3].

 

אין ולא קיימת מפלגה מושלמת שיכולה להחזיק ולשקף את כל דעותיו של כל אדם בכל מגוון הנושאים, ולכן חבר מפלגה נאלץ כפשרה להיסחף אחר דעת הנהגת המפלגה או הרוב במוסדות הנבחרים שלה. זה המחיר שעל כל אדם לקבל על עצמו, בהיותו חלק מגוף פוליטי. לעתים מנסות מפלגות לבדל את עצמן מן האחרות באופן מלאכותי, ונסחפות לא מעט גם לעמדות קצה. היטב לתאר מצב אבסורדי זה, הוגה הדעות האנגלי הנודע, תומס הובס, שכתב כי "אילו העובדה ששתיים ועוד שתיים הם ארבע הייתה נעשית רלוונטית לפוליטיקה, הייתה נמצאת מפלגה שתסתור עובדה זו"[4].

 

לא אחת מוצא את עצמו חבר מפלגה או נציג נבחר מטעמה נאלץ להגן על החלטות המנוגדות להשקפת עולמו, אך משקפות את דעת הרוב במפלגתו. זה כאמור אחד הביטויים לאותו צפרדע שעל נבחרי ציבור המייצגים מפלגות לבלוע ולקבל על עצמם מידי פעם, בהיותם חלק מגוף פוליטי, שמשקף לא את דעותיהם כאינדיבידואלים, אלא את דעת "החברה החלקית", כהגדרת רוסו, בה הם חברים.

 

בכך מסתכמת הדילמה של כל אדם במדינה דמוקרטית להיות "אדון לעצמו" או למסור עצמו לקבוצה גדולה יותר של אנשים שחושבים פחות או יותר אותו דבר כמוהו, ולהתחיל לחשוב כמוהם במידת הצורך. כשלעצמי הגעתי למסקנה שזה לא פשוט; מצד אחד, מאוד נוח להיות בעמדת "האינדיבידואל החופשי", מצד שני, אלה נטולים כל יכולת להשפיע ולקדם את השקפת עולמי.

 

 

עו"ד אדיר בנימיני

חבר מועצת עיריית נתניה

 

 

______________________________

[1] ז'אן ז'אק רוסו על האמנה החברתית (או: עקרוני המשפט המדיני) בתרגומו של יוסף אור (ירושלים: מאגנס) תשנ"א עמ' 44-45

[2] שם, עמ' 45

[3] מונטסקיה על רוח החוקים (הוצאת מאגנס), תשנ"ח, עמ' 199

[4] אלאן בלום דלדולה של הרוח באמריקה (תרגם: בת-שבע שפירא), הוצאת עם-עובד (תשס"ב-2002) עמ' 415