עו"ד אדיר בנימיני

עסקינן בסוגיה שמרבים לעסוק בה בשנים האחרונות, אך למרות שכך נדמה, יש לה שורשים עמוקים בזמן. אין בכוונתי לצקת לכאן תוכן חדש, או להביע איזו עמדה מקורית בנושא, אלא להביא מספר התייחסיות מפורשות של בתי-המשפט השונים (בעיקר מן העת האחרונה) לסיקור התקשורתי של עניינים הנדונים לפניהם. מתוך כך לנסות וללמוד כיצד הסיקור הזה (במיוחד בעידן המדיה החדשה והרב-ערוצית) נתפס בעיניי היושבים בדין, מתוך קריאה בפסקי הדין

 

כללי ה"סוב-יודיצה", הקבועים בסעיף 71 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד- 1984, והתקפים היום לעניין המשפט הפלילי בלבד, הינם יודעים ומוכרים. למרות שבדור הנוכחי אין זה סוד שכלל חיוני זה, שנועד לשם השמירה על טוהר ההליך השיפוטי, אינו נאכף כלל ועיקר. על חשיבות הכלל כבר נאמר מפי בית המשפט העליון כי "אין סכנה רבה יותר לקיומם של משפט הוגן ושל שלטון החוק מאשר הנוהג הנפסד של הבעת דעות בכלי התקשורת ביחס למשפטים תלויים ועומדים" [בג"צ 223/88 עו"ד יורם שפטל נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' פ"ד מג (4) 356]. כב' שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, משה בן-זאב (שכיהן אף בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה), תיאר את המצב החדש שנוצר בעקבות התפתחות המדיה האלקטרונית במאמרו "בתי המשפט והתקשורת", בו הוא כותב בין היתר כי "ההשפעה של התקשורת המודרנית על כל אדם ואדם, במודע או בתת-מודע, היא עצומה. ליחיד כמעט אין מפלט ממנה. היא חודרת אל ביתו ואל פרטיותו. היא מוגשת לו בקול ובתמונה[...] היא מדווחת על אירועים ומפרשת אותם, ויש אפילו שהיא מייצרת את האירועים באמצעות דיווחיה ואף בעצם נכחותה" [משה בן-זאב "בתי המשפט והתקשורת" ספר לנדוי (כרך ב') בעריכת א' ברק וא' מזוז תל-אביב: בורסי, תשנ"ה, עמ' 596].

 

מפי דורות ראשונים אנו למדים שהמצב בעבר היה רחוק מאוד מן המצב דהיום: "לשבחה של העיתונות הישראלית יש לומר,כי בדרך כלל היא נוהגת בהתאפקות ובמתינות במה שנוגע למשפטים התלויים ועומדים ובכבוד ובהוקרה לשופטים". ממשיך וכותב, כב' השופט צבי ברנזון, באותה פרשה, בעניינו של אריה דיסנצ'יק, כהאי לישנא: "נגלה את דעתנו ונאמר ברורות כי בתי-המשפט בארץ לא יסבלו התערבות העתונות במשפט תלוי ועומד היכולה לסכל את עשיית הצדק. למען תדע העתונות מה צפוי לה אם ייעשה ניסיון להעתיק אלינו את השיטה של משפט על־ידי העתונות צריכים בתי־המשפט להחניק כל נטיה כזאת בעודה באיבה לפני שהיא קונה לה שביתה או חזקה כל־שהיא בהווי המשפטי והחברתי שלנו" [ע״פ 126/62 אריה דיסנצ'ייק ואח׳ נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד יז 169].

 

נקודת תפנית חשובה אותה ניתן לזהות ביחס לכללי ה"סוב-יודיצה" ניתן לזהות בפרשת דמיאניוק, שהגיעה לדיון בבג"צ אותו הגיש פרקליטו של הנאשם, עו"ד יורם שפטל, ושם כתב כב' השופט, גבריאל בך, כי רחוק הוא מלקבוע, שלעולם לא יוכל שופט מקצועי להיות מושפע מפרסום עיתונאי, ומצטט בהסכמה מדבריו של כב' השופט (כתוארו אז) יואל זוסמן, בפרשה לעיל: "[...]אף כי רשאי הציבור להעמיד שופט-מומחה בחזקת אדם שיידע להשתחרר במידה רחבה מהשפעת פרסום שקרא בעיתון, אין הוא פטור גם כלפי השופט מהחובה שלא לנסות וליצור דעה קדומה ביחס לענין התלוי ועומד בפני בית-המשפט[...]" [בג"צ 223/88 עו"ד יורם שפטל נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' פ"ד מג (4) 356].

 

ביטוי מוחשי של מעורבות התקשורת בהקשר של משפט שהתנהל בבית המשפט לתעבורה, ניתן למצוא בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בת"א בפרשת קלגסבלד. סגן הנשיא, כב' השופט זאב המר, כתב, בין היתר, את הדברים הבאים: "ראוי שהתקשורת תפגין יותר אחריות, פחות התלהמות והתעסקות בלתי פוסקת בליבוי הסנסציה; ואני מתבטא בלשון המעטה".

 

כב' השופטת יהודית שבח הוסיפה על כך (באותו פסק-דין) וציינה: "לתקשורת מקום של כבוד בשמירת הדמוקרטיה ושלטון החוק, ולזכותה תרומה נכבדה בפתיחת חקירות ובהעלאת נושאים לסדר היום הציבורי. התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, ומשכך לשמור צריכה היא ,ולא לנשוך. התקשורת היא החמצן של הדמוקרטיה, ומשכך צריכה היא להקל על הנשימה ולא לחנוק. עליה לאפשר לבית המשפט לעשות את מלאכתו בחופשיות וללא כל לחץ או דחק".

 

בנוגע ליכולת ההשפעה האפשרית הוסיפה כב' השופטת שבח כהאי לישנא: "אינני מתיימרת לקבוע באם במקרה דנן אמנם נתכוונו הפרסומים השונים להשפיע על בית המשפט בבואו לגזור את דינו של המערער. אף אין לדעת אם בית המשפט קמא אכן הושפע בתת-מודע ממתקפת הפרסומים שקראו להחמרה בענישה. די בחשש לקיומה של השפעה שכזו, על מנת להביא להתערבותה של ערכאת הערעור" [ע"פ (ת"א) 71933/06 אביגדור בן שמעון קלגסבלד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) מיום 08/02/2007].     

 

כל מי שמעורה בענייני אקטואליה וודאי הבחין בכך שהמעורבות התקשורת בסיקור משפטים בעודם מתנהלים שוברת שיאים במיוחד כאשר מדובר בנבחרי ציבור; בפרשת השר, חיים רמון, התבטא הרכב השופטים באופן חריף וחסר תקדים (עד לאותה עת) ושם נכתבו, בין השאר, הדברים הבאים: "לא נוכל לסיים משפט זה בלי התייחסות לתקשורת. לטעמנו, בתיק זה נחצו כל הקווים האדומים, המושג סוב-יודיצה דורדר לתהומות שלא הכרנו[...] תחושתנו היתה שנעשים ניסיונות, לעתים ע"י מסרים מוסווים, לעיתים בבוטות, להטות משפט. ליבנו היה גס בנאמר. לנו השופטים אין אלא את צו מצפוננו והוא הוא בלבד שמנחה אותנו. התופעות החמורות שנתגלו במהלך ניהול משפט זה אינן יכולות להישאר ללא מענה. ראוי שהאחראים על מערכת אכיפת החוק יתנו דעתם לאותן תופעות פסולות וינקטו בצעדים הנדרשים" [פ' 005461/06 מדינת ישראל נ' חיים רמון (פורסם בנבו) ניתן ביום 31/01/2007].

 

קשה לחלוק על כך ששיאי השיאים חדשים נשברו בפרשת הנשיא משה קצב, ועוד בטרם נדרש בהקשר הזה לדבריה הנוקבים של כב' השופטת יהודית שבח, בגזר הדין בתיק העיקרי, כדאי לשים לב גם קודם לכן לדבריו של כב' השופט אדמונד לוי, מבית המשפט העליון, שנדרש לסוגיה במסגרת בג"צ שהוגש בפרשה. 

 

וכך כותב כב' השופט לוי בבג"צ פלונית: "[...]ובמקום בו קיים ענין לציבור, גם אם במשמעות שונה מזו בה עסקנו אנו, פועלים אמצעי התקשורת כדי לספקו. השפעתם של אלה על חיינו ניכרת, והיא מעצימה ככל שמשתכללות דרכי התקשורת, הסיקור החדשותי נעשה מהיר וזמין יותר, והאקלים הציבורי מבכר 'חשיפות בלעדיות' ו'גילויים חדשים' על-פני עיסוק, אפרורי ומשעמם לעתים, בפרטי-פרטיהן של הסוגיות המסוקרות, ובענייננו – בהוראות חוק, בכללים ובבני-כללים של משפט. אינני מבקש לשפוט תופעה זו. לא לנו לעסוק בה. איש-איש והשקפתו, לשבח או לגנאי. דבר אחד נהיר לי, והוא כי מטבעה מתקשה דעת הקהל לרדת לסופה של העשייה המשפטית. פעמים רבות מתעלת היא עצמה בעקבות כך, ועמה גם המדיה התקשורתית, לסוגיות בהן יכול גם מי שאינו בקיא ברזי הדין לבטא תובנות ערכיות ומוסריות" (הדגש במקור –א.ב).

 

ממשיך וכותב כב' השופט לוי אין הוא מתעלם מ"תפקידה החיוני של דעת הקהל בחברה דמוקרטית" שהתקשורת מספקת לה במה ראשונה במעלה ותורמת להתגבשותה, "ברם, מכך אין משתמע כי על הגבולות, שלא לחינם שורטטו בין שני התחומים, המשפט והתקשורת, לאבד מדמותם. אל לו לזה להסיג את גבולו של זה, אלא במידה המתחייבת מן המטרה המשותפת לשניים, ואין כוונתי לנתוני מידרוג ('רייטינג') כאלה ואחרים" [בג"צ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה (פורסם בנבו), ניתן ביום 26/02/2008].  

 

סיום החלק הזה של הדברים, שבמרכזו ציטוט מבתי המשפט בישראל בנוגע לאופן הסיקור של אמצעי התקשורת את המשפטים שמתנהלים בפניה, אין טובים מדבריה החדים כאיזמל, של כב' השופטת שבח, באותו פרשה: "[...]ואט-אט נחצו כל הגבולות, ומרכז הכובד של ההכרעה בשאלת האשמה או החפות עבר מבית-המשפט הדן בתיק אל מרקע הטלוויזיה ואל דפי העיתונות. אין הכוונה, כמובן, לסיקור עיתונאי מותר ולשיח ציבורי לגיטימי, כי אם לניהול 'בית-משפט צללים' במקביל למשפט המתקיים בד' אמות בית-המשפט. אמת, גם הנאשם לא טמן ידו בצלחת, אך אין להשוות בין נאשם שנלחם על חייו לבין תקשורת המתנהלת לפי קוד אתי, והאמורה לפעול באיפוק ובריסון" [תפ"ח (ת"א) 1015/09 מדינת ישראל נ' משה קצב (פורסם בנבו),ניתן ביום 22/03/2011].

 

על האופן שבו מסקרת התקשורת את בתי המשפט לתעבורה והתיקים שמתנהלים בפניהם, ועל האופן שבו הדבר משפיע על דעת הקהל להחמיר את הענישה כנגד "עברייני תנועה", יש מקום להקדיש דברים בנפרד, אך מצאתי בכל זאת, לפני סיום, להביא מסר קצר ממקורות לא משפטיים על הסכנה הקיימת במעורבות יתר של התקשורת. מעורבות שיש בה כדי להתסיס את דעת-הקהל, לעיתים רבות שלא בצדק.  וולטר בייג'וט בתוך "דמותו של סר רוברט פיל", כתב את הדברים הבאים: "אתה יכול לדבר על העריצות של נרון ושל טיבריוס, אבל העריצות האמיתית היא עריצותו של השכן שלך[...] לדעת הקהל יש השפעה מחלחלת, והיא תובעת צייתנות. היא דורשת לחשוב מחשבות של אחרים, לדבר מילים של אחרים ולנהוג כמנהגיהם של אחרים".

 

כמנהגי, אתקשה לסיים כתיבת דברים אלה, מבלי להתייחס, לפחות למקור קלאסי אחד, ובחרתי הפעם להביא מדבריו של סוקרטס, כפי שתועדו על ידי אפלטון, בדיאלוג "קריטון". זאת בהקשר של המשקל והפרופורציה שיש ליחס לדעת הקהל ולעמדתה של "הרשות הרביעית", ביחס לעמדה החשובה (והקובעת)  יותר בסופו של דבר, של בתי-המשפט: "אין לנו להרבות דאגה מה יאמרו המרובים, אלא מה יאמר הבקי בצדק ובעוול, הוא האחד והאמת עצמה" [אפלטון "קריטון" כתבי אפלטון – כרך ראשון (תירגם: יוסף ג. ליבס) הוצאת שוקן (ירושלים ותל-אביב: תשנ"ח-1997), עמ' 243]. הבעיה שלנו היא שהדבר לא בהכרח מתקיים בפועל, הלכה למעשה.