עו"ד אדיר בנימיני

פלונית מזמינה אלמונית להתלוות אליה לסרט או להצגת תיאטרון; לאחר שפלונית כבר רכשה את הכרטיסים מראש (לפי הסיכום ביניהן), הודיעה לה אלמונית במפתיע, ברגע האחרון, כי היא מבטלת את בואה מסיבה כזאת או אחרת.האם יש כאן הפרת חוזה שנכרת בין השתיים?

התשובה בהחלט כן; האם פלונית תוכל לפנות לבית המשפט ולדרוש תרופה בגין הפרת חוזה?! התשובה: סביר להניח שלא, וזאת מתוקף הסיבה שמשפט הישראלי השתרש העיקרון שאין בית המשפט נדרש לעסוק בזוטי דברים – מה שמכונה "עניינים של מה בכך". הכלל הזה מוסדר אגב גם בדין הפלילי (De Minimis Non Curat Lex) במסגרת סעיף 34יז לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

עסקינן בעקרון עתיק יומין; מתקופת יוון העתיקה ידועה מאוד האנקדוטה על הליך משפטי שהשתרש בתודעה של הדורות הבאים, כתביעה שהוגשה לבית הדין על "עניין של מה בכך", וזכה לכינוי "ויכוח על צילו של חמור". המשפט נדון בבית הדין של אתונה העתיקה; התביעה הוגשה על ידי בעליו של חמור בגין השימוש "בצלו של החמור", אותו עשה המשכיר, שנתבע בשל כך לדין שכן הדבר לא היה חלק מחוזה ההשכרה. המשכיר שכר את החמור על מנת להעביר באמצעותו כבודה, ולאור החום הגדול ששרר בחוץ ביקש לנוח באמצע הדרך למרגלותיו של החמור, וכך "עשה שימוש גם בצל שלו" (בניגוד לתנאי החוזה). המקרה הזה הפך כאמור לסמל בעולם המשפטי לניהול סרק של הליך משפטי בגין זוטות. מה שמכונה בלעז: "מיסטיפיקאציה", כלומר עטיפת עניין שולי או קטן וזניח, ביסודיות יתרה.

ברומא העתיקה השתרש העיקרון לתוך מערכת המשפט כבר בראשית דרכו; ניהול ההליכים המשפטיים הופקד בידי הפראיטור (Praetor), שהיה שני במעלה מבחינת ההיררכיה של נושאי המשרות אחרי הקונסול[1]. הפריאטור, מעבר לתפקידו כשופט היה ממונה גם על הביטחון הציבורי ומונה אף הוא, כמו הקונסול, לשנה אחת בלבד והוענקה לו זכות להתקין תקנות עם פרשנות ותוספות לחוק הקיים תוך כיבוד התקנות של קודמיו. בדרך זו תרמו הפראיטורים להתחדשות החוק ולפיתוחו ומכאן זכו לכינוי "הקול החי של המשפט האזרחי"[2].

כאשר היו מוגשים על ידי האזרחים ברומא תביעות בעניינים של מה בכך, קיבלו אותם בעלי-דין תשובה מידי בית המשפט כי "אין הפראיטור עוסק בזוטי דברים" (De minimis non curat praetor).

אנקדוטה יפה נוספת בהקשר הזה, ניתן למצוא, בתוך הסיפור מאת חואן עמנואל, על המחלוקת המשפטית שפרצה בפריס בין אנשי הקתדראלה לבין הנזרים בדבר השאלה מי זכאים להיות הראשונים לצלצל בפעמונים כל בוקר. המחבר מספר כי אודות שאלה זו "התחולל ויכוח גדול מאוד, וכסף רב שולם לעורכי הדין של שני הצדדים בשל המחלוקת שביניהם", שההדים שלו הגיעו עד למדינת הוותיקן. הסכסוך הגיע לסופו רק כאשר החשמן שמונה כבורר באותה "מחלוקת קשה" מטעם האפיפיור קבע כי "העניין הזה נמשך זמן רב וגרם לכם הוצאות רבות ונזק רב; אין בכוונתי למשוך את העניין עוד. פסק הדין שלי הוא זה: כל המקדים להשכים קום, יצלצל בפעמונים"[3].

ביטוי נוסף לתופעה ניתן למצוא בתחום הרטוריקה המשפטית, כאשר תוך שימוש בכלים שהיא מעניקה, פועלים לעתים רבות עורכי דין להעצים עניינים של מה בכך מעבר למידתם הנכונה. אפשר אולי לכנות זאת בשם "מיסטיפיקאציה רטורית". 
פלוטרכוס מביא בספרו "אמרות קצרות" את הסיפור הבא: "כששמע מישהו משבח נואם על כשרונו להעניק חשיבות לעניינים פעוטים, אמר אגסילאוס: אינני מחשיב לאומן מעולה סנדלר שמתקין נעליים גדולות לרגליים קטנות".  

 

 

עו"ד אדיר בנימיני

 

 

 

הערות שוליים:

 

[1] בתחילת הדרך מילאו את תפקיד הפריאטור (הסמכות העליונה בתחום השיפוט) שני הקונסולים; התפקיד כלל בין היתר שמירה על החוק והסדר בעיר, מינוי שופטי, ניהול ישיבות בית המשפט ופיקוח על יישום פסקי הדיו. למן שנת 366 לפניה"ס הופרדו תפקידי הפריאטור מתפקיד הקונסולים ונבחר פראיטור אחד למלא את התפקיד. בשנת 242 נבחר גם פראיטור לענייני הזרים ברומא. עם גידולה של האימפריה והתרחבותה הטריטוריאלית נבחרו פראיטורים מיוחדים לטיפול בפרובינציות שסופחו. בזמן עלייתו לשלטון של גאיוס יוליוס קיסר, הועמד מספרם של הפראיטורים על 16 במספר.

[2] Viva vox iuris civilis [שמואל איזנשטדט המשפט הרומאי, תולדותיו ותורתו תל-אביב: המשפט תשי"ד-1953, עמ' 51]

[3] חואן מנואל "מעשה בפסק דין שגזר החשמן במחלוקת בין הכמרים של פריס ובין הנזירים הפשוטים" הרוזן לוקנור תרגום: מנחם ארגוב (ירושלים: הוצאת מאגנס) תש"ע-2010, עמ' 123-124