עו"ד אדיר בנימיני

דיאלוג קריטון

עו"ד אדיר בנימיני

​

רבות כבר דובר, אין ספור קולמוסים נשברו, ונהרות של דיו נשפכו, בקשר למסרים העולים מתוך דיאלוג קריטון; מעבר לסוגיות המשפטיות העקרוניות שטבועות בו, הוא גם מנציח אירוע היסטורי, רב השפעה, ורב חשיבות בהיסטוריה האנושית; דורות של מלומדים והוגי דעות עסקו בשאלת "גורלו של סוקרטס", כאשר שני הדיאלוגים האפלטוניים המרכזיים שעומדים בלב העניין הם ה"אפולוגיה" (נאום ההגנה שאותו נשא סוקרטס בבית הדין באתונה) ו"קריטון".

 

כפי שפתחתי וציינתי, מאז התרחשות האירוע המדובר, שניתן אף לכנותו במידה מסוימת כ"אירוע מכונן", הושמעו לא מעט דברי חכמה על נושא מפי גדולי ההוגים, עד כי נדמה שהנושא כולו כבר נדוש, שכן, חזר ונדרש בפיות רבים; הכול כביכול כבר נשמע, והדברים לכאורה כבר ידועים, ובכל זאת אבקש להביא כמה דברים משלי. כידוע, על כל נוף, אפשר להשקיף מכמה וכמה עמדות וכמה וכמה זוויות, וכאן, בחיבור קצר זה, אתאר את מה שאני רואה "מן המצפה שלי".

 

 בטרם אצלול לתוך נבכי הבירור של השאלות המשפטיות (במישור של תורת המשפט), העולות מתוך אותו דיאלוג בין סוקרטס לבין קריטון, שנערך כידוע בבית האסורים (לאחר סיום משפט), אגש קודם לכן (מסגרת מאמר מוסגר מתבקש לטעמי), לתיאור קצר של היקף ההשפעה ההיסטורי של ה"נרטיב הסוקרטי".

 

כפי שציינתי לעיל, לאור הספרות הרחבה שקיימת בנושא, יהיה זה מטבע הדברים מיותר לטלטל לכאן מובאות מדברי הוגים, מטיפים וחכמי משפט, ו/או לצטט כאן מספרים, מאמרים משפטיים או כתבים אחרים. אסתפק לפיכך במקור הגותי אחד בלבד, ואפנה לדברים שנכתבו מפיו של פרופ' אלאן בלום, בספרו "דלדולה של הרוח באמריקה". וכך כתב: "ההיסטוריה של ההגות והחינוך המערביים מתמצה בגורלו של סוקרטס". לא לחינם הפכה הגותו וחייו "לנושא מלהיב בפילוסופיה", שכן "סוקרטס הוא האדם המשלים את החסר, אשר ישותו החידתית מביאה להרהור על טבעם של המלומדים". מעבר לכך, כותב בלום, הנרטיב שלו למעשה משקף ויכוח פוליטי עמוק שניתן למצוא מאפיינים עד לימינו אנו. פלוגתא שניתן למצותה במשפט אחד: "סוקרטס נגד האלים". בלום כתב, ובצדק, כי סיפורו הדרמטי של סוקרטס (שדמותו ודרך חייו הונצחה במחזות ובשירים "דבר שקבע את מקומו בין הגיבורים"), מציג "את כל השאלות, שעניינן החירות והחשיבה מכל הזוויות, ללא שמץ של דוקטרינות ולפיכך מעמידה השקפה חדשה על חשיבותה של חירות זו ועל הקשיים הכרוכים בה"[1].

 

עם כניסתנו לטרקלין, בתום אקדמות מילין אלה, אבקש לנסות לחדור כעת לעובי-הקורה, בשאלות המשפטיות העקרוניות העולות מתוך דיאלוג "קריטון"; הדיאלוג מתאר דו-שיח זוהי בין סוקרטס, השוהה כאמור בבית האסורים, לאחר שנדון למוות, לבין חברו  קריטון. שיחה זו גולשת, בין השאר, לשיח על הצדק מול עוול, והדרך הנכונה להגיב לאי-צדק. קריטון מציע לסוקרטס להימלט מן העונש שנגזר עליו, לאחר שהשומרים שוחדו, וטוען בפניו כי אין זה צודק מצדו של סוקרטס "להפקיר" את חייו, בשעה שניתנת לו ההזדמנות להימלט. סוקרטס מדגיש כי עשה לעצמו כלל בחייו שלא לציית לכל רגש מרגשותיו, "אלא לאותו הגיון דברים שנראה לי טוב מכל בשיקולי"[2]. כמו כן, הוא מדגיש כי הוא גם מנטרל עצמו מכל דאגה לגבי "דעת הרבים". בעיניו, לדעה הרווחת בקרב הרוב אין לטעמו משקל כלשהו: "אין לנו להרבות דאגה מה יאמרו המרובים, אלא מה יאמר הבקי בצדק ובעוול, הוא האחד והאמת עצמה"[3].

 

עמדה זו היא למעשה הבסיס של סוקרטס לשלילת נימוקיו של קריטון, המפציר בסוקרטס לנצל את ההזדמנות ולהימלט מן הכלא ומן העונש הבלתי צודק שנגזר עליו. קריטון ביסס זאת על כמה וכמה נימוקים: הדאגה לממון שהשקיע, הדאגה לשם הטוב של חבריו והדאגה לילדיו. סוקרטס השיב בתגובה, שגישתו של קריטון משקפת את "המחשבה ההמונית", והוא עצמו (סוקרטס) צריך להתמקד בשאלה האם במקרה בו הוא יחליט להימלט, הוא יעשה בכך עוול או לאו.

 

עם הגדרת השאלה שבמחלוקות פוצח סוקרטס בשיח מטפורי שלו מול "החוקים" באתונה, ומגיע לכמה תובנות חשובות, שעומדות בלב לבן של השאלות המשפטיות שעל הפרק. בשיח המדומה הזה, בבואו של סוקרטס להימלט, מתייצבים מולו חוקי אתונה, ומוכחים אותו על כוונתו "להאביד אותם ואת המדינה כולה" במעשהו. שכן, במהלך כזה הוא הרי מעביר מסר מסוכן, העולה עד כדי שלילת זכות הקיום של מדינה. מדינה בה אין למעשה תוקף לפסקי הדין שניתנים בתוכה. אף אם פסק הדין בטעות יסודו, וגרם לסוקרטס עוול, באים החוקים ואומרים לו כי "קיים הסכם", בין כל אזרח לבין המדינה ו/או החוקים, לקיים את שהמדינה פסקה. כל חייו של האדם, מרגע היוולדו ועד מותו, הוסדרו הודות למערכת החוקים הקיימת, וכל עוד לא מצא האדם דופי בהם במהלך חייו, עליו לכבד כל תוצאה הנובעת מאותה מערכת החוקים, גם אם זו באופן נקודתי זו אינה לרוחו בשל חוק מסוים. "החוקים" מנסחים זאת בזו הלשון: "[...]וכשאנחנו שולחים יד להאבידך, בחושבנו שמן-הצדק הוא, תשלח גם אתה ידך להאביד גם אותנו, את החוקים, את המולדת, במידה שהדבר בידך, ותטען שצדק אתה עושה במעשה זה, כמי ששוקד שקידת-אמת על סגולה טובה?"[4]

 

בשלב הזה של הדיאלוג מועבר אלינו הקוראים מסר מאוד חשוב ורלוונטי, התקף עד היום, שחל ותקף על כל אזרח החי במדינה בעלת משטר דמוקרטי בימנו אנו. סוקרטס מציין כי כל אדם רשאי וחופשי לעשות נפשות לשינוי חוק כלשהו שלא מוצא חן בעיניי, ואם בכל זאת, ימצא בסופו של יום כי שיטת המשטר אינה לרוחו, תמיד קיימת בפני האופציה לעזוב את המדינה, וללכת לכל מקום בו הוא חפץ, שם קיימת לשיטתו מערכת חוקים טובה יותר (אתונה אפשרה לכל אזרח לצאת את גבולותיה באופן חופשי עם כל הרכוש). כך זה נשמע בלשון החוקים: "כל איש מכם שיישאר לאחר שראה כיצד אנו גוזרים דינים ומנהלים את המדינה משאר הבחינות, הרי הוא הסכים למעשה, לדידנו, שיעשה כפקודתנו, ואם איננו מציית הרי הוא לדידנו עושה עוול משולש: ממרה את פי מולידיו, באשר אנו הולדנוהו, ואת פי מגדליו, ועם שהסכים לציית לנו, אין הוא מציית ואף אינו מביאנו לידי כך שנחזור בנו מטעותנו, עת נעשה דבר שלא כהלכה; והלא אנו נותנים לו את הברירה, ובלי לצוות עליו בקשיות שיעשה כפקודותינו, הרינו נותנים לו לבחור אחת מהשתיים: לציית לנו או להביאנו לידי כך שנחזור בנו"[5].

 

למעשה, בשורה התחתונה, אדם שלא עושה את אחד משני הדברים, קרי, לא מנסה לעשות נפשות ולא מנסה לפעול מראש לתיקון הסדרים נורמטיביים שאינם טובים בעיניו, או בוחר מרצונו שלא לעבור לגור במקום אחר, נותן למעשה לגיטימציה מלאה ל"כללי המשחק" הקיימים. בכך הוא מאבד את הלגיטימיות שלו לטעון כנגד החוקים הקיימים, ולהעלות כל טענה שאין מקום לציית להם. בעצם ההישארות, ניתנת הסכמה לכבד (לטוב ולרע) את המסגרת הנורמטיבית השלטת במשטר הקיים.

 

זהו בעיניי המסר החשוב ביותר שעולה מהדיאלוג הזה.

       

בשולי הדברים, הערה חשובה והכרחית לחידוד האמור כאן; הערה זו נובעת מן ההתפתחות ההגותית שבאה בעקבות יצירת "הציווי המוחלט" של הוגה הדעות, עמנואל קאנט. "הצו המוחלט" מטיל חובה לציית באופן עיוור לנורמה הקיימת, וכאן נכנס לתמונה האלמנט המוסרי, בזיקה ישירה ותנאי אלמנטארי, שעסקינן בחוקים של משטר מתוקן, בו, כמו באתונה הדמוקרטית, יש לאזרח אפשרות להשפיע ולפעול למען שינוי החוקים הקיימים ולתיקונם. אין ללמוד מכך, שיש ליתן לגיטימציה לחוקים שהם אפריורית, מטעם המשטר שיסד אותן, חוקים מעוולים ולא צודקים.  

 

 

---

 

[1] אלאן בלום דלדולה של הרוח באמריקה (תרגם: בת-שבע שפירא), הוצאת עם-עובד (תשס"ב-2002)  עמ' 312-314

 

[2] אפלטון "קריטון" כתבי אפלטון כרך א' (תרגם: יוסף ג' ליבס), הוצאת שוקן (תשנ"ח-1997),  עמ' 243

 

[3] שם, עמ' 246

 

[4] שם, עמ' 250

 

[5] שם, עמ' 251