עו"ד אדיר בנימיני

פסקי-דין - בית המשפט המחוזי

להן איזכור של הליכים חשובים שבהם הופעתי בפני בתי-המשפט המחוזיים השונים בכל רחבי הארץ

פרשת בן-בסת

ע"ח (ת"א) 8322-02-10

כב' השופטת חיותה כוחן

ם

בפרשה זו הוגש ערר כנגד החלטת בית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו, להורות על פסילת העוררת עד לתום ההליכים נגדה. כל זאת, למרות שהבקשה הוגשה לאחר שהסתיים מניין ימיי הפסילה המנהלית, ורישיון הנהיגה כבר הוחזר לידי הנהגת. י

על פי עובדות כתב האישום נהגה העוררת ברכב, בהיותה תחת השפעת אלכוהול, סטתה מהדרך ובכך גרמה לתאונת דרכים עצמית. רישיון הנהיגה נפסל על ידי קצין משטרה למשך חודשיים, וכאשר ימים אלו הסתיימו, קיבלה אותו בחזרה. בשלב הזה הגישה התביעה המשטרתית את כתב אישום ובקשה לפסול את הנהגת עד תום ההליכים נגדה. בית המשפט לתעבורה קבע בהחלטתו כי יש מקום להורות על פסילה עד תום ההליכים (שנקצבה לתקופה של 10 חודשים). עם זאת, ביהמ"ש עיכב את החלטתו, ובשטח נוצרה מציאות בה מן היום בו הוחזר לעוררת הרישיון ועד לפסילה המחודשת, חלפו חודשיים ימים.י

בדיון בפני בית המשפט המחוזי טענתי כי לאור "חזקת תקינות המנהל", המדינה נחזית ונתפסת כמי שפועלת באופן תקין, ולפיכך, ברגע שהרישיון הוחזר לידי הנהגת, יש הכרה בכך שלא נשקפת ממנה מסוכנות בנהיגה. י

בית המשפט קיבל את עמדתי זו, ועל בסיס החלטות קודמות שהתקבלו בנושא, קבע כי "בקשה לפסילה עד תום ההליכים צריכה להיות מוגשת בתוך תקופת הפסילה המנהלית. העובדה שהדבר לא נעשה והעובדה שהעוררת נהגה במשך חודשיים בלי שאיש טען שהיא מסוכנות לשלום הציבור, היא הנותנת שהתביעה, האמונה על שמירה על שלום הציבור, לא סברה כי יש דחיפות בהגשת הבקשה, נוכח המסוכנות הנובעת מנהיגתה של העוררת". סוף דבר הערר התקבל והפסילה עד תום ההליכים בוטלה. י

עח

ניתנה ביום 01/03/2010 במעמד הנוכחים

פרשת יעקב

ע"ח (ת"א) 34728-08-10

כב' השופטת יהודית שבח

פרשה זו נגעה לשאלה מה דינו של נהג אשר נתפס נוהג בפעם השניה כאשר הוא שיכור או תחת השפעת סמים. התביעה המשטרתית נוהגת לא אחת להגיש בקשה למעצר עד תום ההליכים בתיקים מסוג זה, גם במקרים בהם מדובר בנהגים אשר מעולם לא נתפסו כאשר הם נוהגים בזמן פסילה. נתון זה הינו קריטי על רקע לעניין מידת האמון שניתן לתת לנהגים מסוג זה. להשלמת התמונה אציין כי בתיק זה הופעתי בדיון בפני בית המשפט המחוזי (כב' השופטת יהודית שבח) בצוותא-חדא עם עו"ד דוד גולן. י י

במסגרת הדיון בתיק זה חזרנו על הטיעונים בפרשת בן-ציון לעיל כי במקרים בהם מעולם לא נהג בזמן פסילה, יש בהגבלת נהיגתו כדי לאיין את המסוכנות ואין צורך בהחזקתו במעצר בית, דבר שעלול לפגוע בצורה חמורה בחירותו, מעבר למידה הנדרשת. בית המשפט המחוזי קיבל את הערר, וקבע כי אין הכרח בהותרת העורר במעצר בית מלא עד לתום ההליכים, באשר ניתן לערוך את האיזון בדרך פוגענית פחות, על דרך הותרת הקביעה לפיה ייפסל העורר מנהיגה עד לתום ההליכים ומתן ערובה מתאימה, וכך אכן נעשה. יכג

עח

ניתנה ביום 25/08/2010 במעמד הנוכחים

פרשת שינכה

עפ"ת (ת"א) 638-06-10‏

כב' השופט ד"ר עודד מודריק

בפרשה זו עלתה שאלה משפטית מאוד מעניינת, אשר הייתה המשך ישיר לפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים, בעניינה של עינת מלכה עוזרי (עפ"ת 25457-04-10), שם נפסק כי מהימנות מכשיר הינשוף המשטרתי תעמוד על רף של 290 מ"ק. יע

בפרשה זו, שהתנהלה בפני כב' סגן הנשיאה, ד"ר מודריק, רוכזו מספר תיקי ערעור שהוגשו לבית המשפט המחוזי על ידי פרקליטות מחוז ת"א, כנגד נאשמים אשר בגופם נמצאה כמות של 290 מ"ק אלכוהול בליטר אוויר נשוף. בתי המשפט לתעבורה הורו באותן פרשות על ביטול כתבי האישום בעניינם על בסיס טענה של הגנה מן הצדק, וזאת לאור חוות הדעת אותה הגישה המדינה בפרשת עוזרי. במהלך התשובה לערעור העליתי טענה בדבר קיפוח זכותם של הנאשמים אשר נגדם הוגש ערעור, להבדיל מנאשמים אחרים, שכנגד ההחלטה שניתנה בעניינם לא הוגש ערעור. כמו כן, הועלתה השאלה העקרונית הנוגעת לרף האכיפה בעבירות שכרות וזאת בעקבות הצבתו על רף של 290 מ"ק. י

בעבירות מדידה ושיעורין בכלל, ובמיוחד בעבירות תעבורה, נוהגים תמיד לאכוף את האיסור במידה אחת מעל הרף שנקבע. לצורך ההמחשה, אם מהירות הנסיעה היא עד 90 קמ"ש, הרי שבמסגרת אותו הכביש מותר לנסוע במהירות זו, ומכאן נטען, כי יש להשליך זאת על רף האכיפה בשכרות. דהיינו, מי שנתפס על 290 מ"ק אלכוהול, לא יועמד לדין, אלא אם חרג מכך (קרי, 295 מ"ק, שכן המכשיר עובד בדרגות של 5 פעימות בלבד). י

בית המשפט דן בשאלה עקרוית זו, בקשר עם הפסיקה בעניינה של עוזרי, וקבע כי הביטוי "רף אכיפה", משקף את הנקודה שממנה והלאה מתקיימת אכיפה. כל זאת "בשים לב לכך שדעתו של המומחה הייתה שנקודת ה-290 מבטיחה מפני טעויות שונות ומשונות, ברור שקביעת בית המשפט המחוזי (בעניין עוזרי - א.ב) בדבר 'רף אכיפה' של 290 מגאלא"ן משמיעה שמאותה נקודה ומעלה מתבצעת או תתבצע אכיפה". כג

התוצאה מתוקף כך הייתה קבלת הערעור, תוך קביעה כי ההחלטות בדבר ביטול כתבי האישום כנגד המשיבים בטלות. כתבי האישום חוזרו לתוקפם ובית המשפט השלום לתעבורה התבקש לדון בהם

ניתן ביום 30/11/2010 בהיעדר הצדדים

פרשת כהן

עפ"ת (ת"א) 32047-04-11

כב' השופט רענן בן-יוסף

לא אחת אני בכובעי כסנגור לענייני תעבורה, נתקל בתופעה של נאשמים שמוחים בפני על מדיניות הענישה בתעבורה, אשר איננה אינדיווידואלית מספיק, ובעלת עונשים מנדטוריים רבים שנקבעו על ידי המחוקק (עונשי מינימום). כאן, בפרשה זו, בה הופעתי בצוותא-חדא עם עו"ד דוד גולן, במהלך תקופת עבודתי שם, התייחס בית המשפט המחוזי לסוגיה זו, וקבע כי יש לתת תמריץ חיובי בשיקולי הענישה, לנהגים עם ותק נהיגה תקין. ע

בית המשפט המחוזי פורס את נימוקיו באופן הבא: "ארבעה הם העקרונות המנחים את הענישה; עקרון המניעה, עקרון הגמול, עקרון ההרתעה וכתוספת להם בראש אחר, עניין התיקון של העבריין, שאין עניינו כאן.מבחינת עניין הגמול בענישה בנסיבות מקרה זה, כאשר המערער הוא זה שנפגע, הגם שמדובר בפגיעה קשה, אין מקומו לכך, בוודאי שלא עניין המניעה. עקרון הענישה החשוב שהדריך את בית משפט קמא בתיק זה, עפ"י השקפתי, הינו היבט ההרתעה של הענישה. הן הרתעת היחיד, הנהגה עבריין, והן הרתעת הרבים. כשמדובר בענייננו, בנהג כה נורמטיבי, הן בהיבט האנושי והן בהיבט עברו התעבורתי, הנני סובר שלתועלת עקרון ההרתעה בכלל וכדי שתהיה משמעות להיבט ההרתעה בענישה, ראוי לו למי שבדרך כלל 'בסדר', שהדבר יבוא במתן הקלה בעונשו, כלומר, בצד ההחמרה, המקל שבענישה צריך שיבוא גם ה'גזר', המוענק למי שעל דרך הכלל מתנהג כראוי". ע

עח

ניתן ביום 19/05/2011 במעמד הנוכחים

פרשת דביר

עפ"ת (באר-שבע) 36145-11-11

כב' השופט יורם צלקובניק

בפרשה זו התקבל הערעור לביטול פסק הדין, לאחר שבית המשפט לתעבורה בבאר-שבע דחה במקור את הבקשה לביטולו. י י

במסגרת ההליך הורשע המערער בהעדרו בביצועה של עבירת "נהיגה בשכרות", ובית המשפט לתעבורה גזר עליו בין השאר 24 חודשי פסילת רישיון בפועל. הנאשם נשפט בהיעדרו לאחר שלקראת שני הדיונים שנקבעו, שיגר לבית המשפט אישורים רפואיים המעידים על מחלתו. הוצגו לפני בית המשפט של הערעור (אישורים רפואיים של קופת חולים המעידים כי ניתנה לו חופשת מחלה, מסיבה רפואית זו או אחרת, במועדי הדיון). בית המשפט המחוזי, לאחר שעיין במסמכים, ולאחר שהצגתי פסק דין מאת בית המשפט העליון, בו הופעתי (פרשת פיטוסי - ראו בדף הסקירה באתר של תיקי בית המשפט העליון), ולאחר שנתנה הסכמה אדיבה מצד נציג הפרקליטות (פמ"ד) כתב כב' השופט צלקובניק, בפסק דינו את הדברים הבאים: "במהלך הדיון, לאחר עיון באישורים הרפואיים, ובהחלטת בית משפט העליון במסגרת ע.פ. 8580/11 שניתנה על ידי כב' השופט הנדל ביום 28/11/2011 בענין אחר, דומה בנסיבותיו, נאות ב"כ המשיבה, בהגינות ראויה לציון ולפנים משורת הדין, לעתירת המערערת לביטול פסק דין קמא וזאת תוך הסבת תשומת הלב להתנהלותו הבלתי תקינה של המערער שעשה דין לעצמו באי התייצבות לישיבות הדיון, ללא קבלת אישור מבית המשפט ולאחר שלא טרח תקופה ארוכה גם לאחר מכן, לעמוד על ההליכים בעניינו, עד שהתחוור לו כי הוא נתון בעונש פסילה. ככל שאין פגם בהחלטת בית משפט קמא, ואולם משיקולים שלפנים משורת הדין ומתוך רצון לתת למערער יומו בבית המשפט, ועל הרקע הרפואי שהוצג, מורה אני על ביטולו של פסק הדין שניתן וקיום דיון מחודש באישום המיוחס למערער. נוכח התנהלות המערער ועל פי הסכמה הקיימת בענין זה, מוטלות על המערער הוצאות בסך של 2,500 ₪. ההוצאות ישולמו תוך 60 יום". יכג

עח

ניתן ביום 17/01/2012 במעמד הנוכחים

פרשת לוי

עפ"ת (ת"א) 16119-01-12

כב' השופט רענן בן-יוסף

בפרשה זו התמקדה בהיבט מאוד חשוב של חלק מעבירות ה"נהיגה תחת השפעת סמים", בכל הנוגע לזכויות נהגים, הנעצרים לבדיקה, כל זאת, בעילה של "חשד סביר", שמקורו ב"מידע מודיעיני". במקרה הזה, בו הופעתי בצוותא-חדא עם עו"ד דוד גולן, עלו על ידנו טענות הנוגעות, בין היתר, לזכות הבסיסית של ההגנה לקבל לידיה את כל חומר החקירה, לרבות אינפורמציה חשובה שהייתה קשורה כאן במקרה הזה, במישרין ל"תעודת החיסיון", שהוצאה מתוך מטרה להגן על המודיע. בדיעבד התגלה, על פי המידע שאותו מודיע מסר, כי אין בהכרח זיקה ישירה הקושרת אותו בביצוע מעשה של סמים ונהיגה. י

לאור הליקויים שהתגלו, קיבל בית המשפט את הערעור והורה לזכות את המערער, ואלה היו נימוקיו: "במסגרת ניהול תיק זה, חתם השר לביטחון פנים ביום 23.06.08 על תעודה בדבר ראיות חסויות עפ"י סעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א – 1971, שעל פיו, נאסר גילוי כל פרט או מידע שיש לגלות זהותו של אדם שמסר מידע בתוך ידיעה שמספרה מופיע בתעודת החיסיון. למרות שכאמור, תעודת החיסיון חסתה רק את זהותו של המודיע, התביעה בבית משפט קמא לא מסרה להגנה את תוכן המידע ואומר, שרק היום, במסגרת הליכי הערעור, הודע הסנגור למידע וגם בית המשפט ראה אותו. מתוך זאת למדים שלא רק ההגנה שקטה במסגרת ההליכים בבית משפט קמא, אלא כנראה גם בית המשפט קמא, אשר לא תיעד בשום פרוטוקול גלוי או חסוי, כפי שצריך היה לעשות עפ"י סעיפים 45-46 לפקודת הראיות, הליך של עתירה לגילוי ראייה. אפילו החלטה גלויה בפרוטוקול המלמדת מה קבע בית משפט קמא בעקבות ההליך שביצע בלשכתו בדלתיים סגורות עם נציגי התביעה, אם כפי שטוענת התביעה המשטרתית, שהופיעה בתיק.התוצאה, ואומר את הדברים בקיצור בלבד, שההגנה ניהלה הליך פלילי, כאשר לא כל חומר החקירה, שזכותה לקבל לפי סעיף 74 לחסד"פ [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982, בפניה, כאשר על פניו נראה שהמידע המודיעיני, ששימש בסיס לחשד שהצדיק דרישת בדיקת דם ושתן מהמערער היה מידע שאיננו מצדיק זאת, וגם "התיק" עשרה חודשים טרם לאירוע, כאשר הוא מצביע לא על התנהגות כללית של המערער, אלא על עניין ספציפי שעניינו כלל לא שימוש בסמים. נראה, בנסיבות אלה, שיש חשש שנגרם עיוות דין למערער במסגרת ההליכים בבית משפט קמא, ולכן הנני מזכה אותו בדין". יכג

עח

ניתן ביום 15/03/2012 במעמד הנוכחים

פרשת שיליאן

עפת (ת"א) 31480-12-12

כב' השופט רענן בן-יוסף

תיק זה העלה היבטים משפטיים מעניינים בכל הנוגע לעבירה של "נהיגה בזמן פסילה" [לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961". הדגש בנסיבות האירוע הזה היה בשאלת התגבשות יסודות העבירה, במצב בו אדם מוביל רכב דו-גלגלי כאשר הוא דוחף אותו בידיו (האופנוע לא היה תקין ולא ניתן היה להניע אותו). אציין כבר עתה כי היות ובסופו של הליך התקבל הערעור בהסכמת התביעה, לאחר שבא-כוחה שמע את הערות בית המשפט, לא ארחיב בעניין הטענות שנטענו בערעור, ואוסיף ואציין שבתיק זה טענתי בבית המשפט המחוזי, במחיצתו של עו"ד דוד גולן. י י

במסגרת הודעת הערעור שהוגשה, נדרשתי בין השאר למה שכינית כ"אגדה אורבנית משפטית", המתייחסת לכך שנפלה הברה במסדרונות בתי המשפט לתעבורה, כי הנעת כלי רכב בכוח הגוף כמוה כנהיגה עם רכב מונע לכל דבר ועניין. דבר שאיננו מדויק. נתקלתי בלא מעט מקרים בהם נוטים באי כוח התביעה, להיצמד לטענה שדי בהוכחת "העניין הטכני" של הנעת הרכב בכוח הגוף, כדי לשכלל את כל העבירות הקיימות בפקודת התעבורה. כפי שהסברתי בהודעת הערעור מדובר בטענה שהיא בפרוש איננה נכונה. בהקשר זה, מתוך מטרה לתקוף את אותה אקסיומה בלתי נכונה, קינחתי בציטוט של הוגה הדעות הצרפתי הנודע, מישל דה-מונטן, הנדרש לרציונליים שעומדים אחורי הנטייה האנושית לקדש אקסיומות ומוסכמות: "הסיבה לכך שאיננו מפקפקים בדבר נעוצה בעובדה שמעולם אין אנו מעמידים מוסכמות אלה במבחן ואין אנו בוחנים כלל את הבסיס שעליו מיוסדת הטעות והשגיאה. אנו מתווכחים לא על גזע העץ, אלא על ענפיו. אין אנו מעמידים דבר בסימן שאלה, אלא מנסים לפרשו לכאן או לשם[...] זו הסיבה שמגבלות אלה שהצבנו לפני המחשבה החופשית והשקולה, ועריצותן של אמונותינו התפשטו והגיעו עד בתי מדרשינו" [מישל דה-מונטן סנגוריה על רמון סבונד תירגם: דרור דורי (הוצאת אוריון 2011), עמ' 160]. י

לעניין נסיבות האירוע הספציפי אציין לצורך השלמת המצב העובדתי כי הנאשם טען להגנתו כי לאורך כל האירוע הרכב כלל לא היה מונע (ולא ניתן כלל להניעו), וביקש פעם אחר פעם מהשוטרים כי יבדקו עובדה זו בעצמם, על מנת שייווכחו כי לא ניתן להפעיל את מנוע הרכב. הנאשם ציין כי כל מטרתו הייתה להזיז את הרכב מרחק קצר למוסך הסמוך למקום מגוריו. בפני בית המשפט לתעבורה העיד הקונה המיועד, אשר אישר את האמור, והדגיש כי נאמר לו מראש על ידי הנאשם שקיימת תקלה במצבר. י

סוף דבר, לאור הסכמה שהתקבלה הסתפק בית המשפט של הערעור בדברים הבאים: "אכן במקרה מיוחד זה כאשר בימ"ש קמא לא דק פורטא בגירסתו של הנאשם וכאשר לא חד וחלק הוא שהעבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה חלה גם לגבי מי שיושב על אופנועו הלא מותנע, בהסכמת הצדדים אקבל את הערעור ואזכה את המערער בדין. כמובן שתוצאות והשלכות גזר הדין בטלות". י

ניתן ביום 03/01/2013 במעמד הנוכחים

דוידוב-בנימיני ושות'

פרשת בן-ציון

עמ"י (ת"א) 22737-01-10

כב' השופטת חיותה כוחן

פרשה זו נגעה לערר שהגישה לשכת תביעות התעבורה בת"א, כנגד החלטת בית המשפט לתעבורה, בבקשתה למעצר עד תום ההליכים. התביעה ביקשה במסגרת הליך זה מבית-המשפט להורות על מעצר בית. בית המשפט לתעבורה (כב' השופט צימרמן) מצא, כי אין מקום למעצר בית והסתפק בפסילת הנהג עד תום ההליכים בלבד. על פי כתב האישום נהג ברכבו כשהוא מסיע בו את בנו בן ה-6, בהיותו שיכור וכתוצאה ממצב השכרות, הוא עלה על אי תנועה, נתקל ברמזור וגרם, למרבה המזל, לתאונת נזק ללא נפגעים, וסירב לבדיקת ינשוף. הוא נכשל בבדיקת מאפיינים. ים

בית המשפט המחוזי, קיבל את העמדה שהבעתי בדיון ודחה את ערר המדינה; כב' השופטת מציינת כי לאחר עיון בהחלטת בית המשפט לתעבורה היא הגיעה למסקנה, שבית המשפט "עשה את האיזון הראוי בין המסוכנות של המשיב, הנובעת אך ורק מנהיגתו, לבין חירותו של המשיב. לציין, כי למשיב אמנם 24 הרשעות קודמות, אך אלה הן הרשעות בגין ברירת משפט. נגד המשיב תלוי ועומד, אמנם, תיק נוסף בגין נהיגה בשכרות משנת 2007, אשר טרם הסתיים. בסופו של יום, אם יורשע המשיב בשני התיקים, בית המשפט יגזור עליו את העונש לו הוא ראוי.השאלה היא האם בשלב הביניים, עד שיסתיים בירור דינו, יש להגביל את חירותו על מנת לאיין את המסוכנות. כפי שציינתי, כב' השופט צימרמן שקל נכון וקבע, כי מאחר והמשיב מעולם לא נהג בזמן פסילה, יש בהגבלת נהיגתו כדי לאיין את המסוכנות ואין צורך בהחזקתו במעצר בית, דבר שעלול

לפגוע בצורה חמורה בחירותו, מעבר למידה הנדרשת". עח

ניתנה ביום 20/01/2010 במעמד הנוכחים

פרשת קשתי

עמ"ת (ת"א) 33139-01-10

כב' השופטת חיותה כוחן

בפרשה זו הצלחתי באמצעות טענה מקדמית לסכל פרוצדורלית ניסיון של התביעה המשטרתית לעקוף את הליכי הערעור הקיימים ולערר בעצם על "החלטת ביניים של הערכאה הדיונית. הערר הוגש על ידי לשכת התביעות כנגד החלטת בית המשפט לתעבורה, בבקשתה למעצר עד תום ההליכים, זאת לאחר שהוגש כנגד המשיב כתב אישום, המייחס לו עבירות של נהיגה בקלות ראש ונהיגה בשכרות (370 מ"ג אוויר נשוף). עם הגשת כתב האישום, הוגשה גם בקשה למעצרו עד תום ההליכים ובקשה לפסול את רישיונו עד תום ההליכים. עם מעצרו ולאחר ששהה לילה במעצר, הובא המשיב בפני כבוד השופט דרורי, הודה והורשע במיוחס לו ונגזר דינו ל-4 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. כמקובל, נדחה הדיון לחודש אפריל, לקבלת חוות דעת הממונה על עבודות השירות, ובמעמד מתן גזר הדין הורה בית המשפט לתעבורה על שחרורו של המשיב בתנאים, להבטחת התייצבותו בפני הממונה ולהבטחת התייצבותו לריצוי עונשו. על החלטה זו הגישה התביעה ערר, בטענה שלא היה מקום לשחרר את המשיב ממעצר (אלא למעצר בית מלא) וזאת בהתחשב בעובדה, שהנהג ביצע את העבירה בשעה שעונש מאסר מותנה בן 4 חודשים עומד ותלוי נגדו, בגין עבירה דומה שעבר זמן לא רב קודם לכן. בנסיבות אלה, טענה התביעה, אין ליתן במשיב אמון ולשחררו. י
בפתח הדיון, העלתי כאמור טענה מקדמית, לפיה בית משפט המחוזי נעדר סמכות עניינית לדון בערר. כל זאת בטרם הפך גזר הדין לסופי, מנועה התביעה מלערער על החלטת בית המשפט לתעבורה, שכן מדובר בהחלטה הנלווית לפסק הדין ונגזרת ממנו. י

כב' השופטת כוחן קיבלה את עמדתי לעניין חוסר הסמכות העניינית, וכתבה בהחלטתה כהאי-לישנא: "ביסודו, מעצר עד תום ההליכים פירושו מעצר עד לסיום ההליכים בערכאה הראשונה, כאשר קיים בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן – "חסד"פ") הסדר מיוחד, סעיף 22, המאפשר החזקה במעצר של נדון שערעור תלוי ועומד בעניינו. במקרה שבפניי נגזר דינו של המשיב וההליך המשפטי בעניינו הסתיים, גם אם גזר הדין טרם הפך חלוט, בהעדר חוות דעתו של הממונה על עבודות השירות. משכך, צודק ב"כ המשיב, כי בית משפט זה אינו מוסמך לדון בערר. שונה היה המצב, אילו סדר הדברים בבית משפט קמא היה שונה, והעוררת היתה מבקשת מבית המשפט, לאחר הרשעתו של המשיב וטרם נטענו טיעונים לעונש, לדון בבקשה למעצרו עד תום ההליכים. משלא עשתה כן, ולאחר שנשמעו טיעונים לעונש ונגזר דינו של המשיב, מנועה היא מלתקוף את החלטת בית משפט קמא בדרך של הגשת ערר לפי סעיף 53 לחסד"פ. נראה, כי הדרך היחידה הפתוחה בפני העוררת לתקוף את החלטת בית משפט קמא, היא באמצעות הגשת הודעת ערעור על גזר הדין, שאז בהתאם להוראת סעיף 22(ב) לחסד"פ, רשאי בית המשפט שלערעור לצוות על מעצרו של הנאשם בהתאם להוראות סעיף 21. אשר על כן אני דוחה את הערר בעילה של העדר סמכות עניינית".

ניתנה ביום 28 ינואר 2010, בהעדר הצדדים

פרשת אנג'לו

ע"ח (ת"א) 13828-08-10

כב' השופטת יהודית שבח

פרשה זו נגעה לערר שהוגש בקשר עם תיק תאונת דרכים, ולזכות העיון בחומר החקירה. האירועים שהביאו להגשת הערר לפי הוראות סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ), החלו במהלך שמיעת ההוכחות, כאשר העיד בוחן-התנועה של המשטרה. במהלך חקירתו הנגדית סירב בוחן-התנועה להשיב על שאלה רלוונטית ביותר הנוגעת ליסודות האשמה, בדבר ההמלצה שניתן לממונים עליו בכל הנוגע להגשת כתב אישום כנגד הנעג. העד סירב להשיב על השאלה, ו"תשובתו" שנלמדה משתיקתו, הייתה אף חזקה יותר מכל אישור רישמי שניתן היה לקבל להכנכה כי ההמלצה הייתה שלילית. יצוין כי הכלל המשפטי הוא ש"מי שמעיד בביהמ"ש מחויב להשיב לכל השאלות ולהמציא מידע רלוונטי, וזאת כל עוד לא הראה שהדין מכיר בטעם צודק לסירובו". סירובו של בוחן-התנועה להשיב על השאלה היה כדי לשבש את אותו עקרון קדוש שהשתרש במשפט הישראלי, בעקבות המשפט האנגלו-אמריקני. עוד בדורות ראשונים קבע בית משפט העליון כי "החקירה שכנגד רואים אותה כמכשיר היעיל ביותר שהומצא עד היום והמשמש בידי בעל-דין לשם גילוי האמת במשפט". י

בנסיבות הללו, פנינו בבקשה לקבל לידינו את ההתכתבות בנוגע לתיק בין בוחן-התנועה לבין הממונים עליו בענף התנועה. בהגיע העניין לפתחו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, התגוננה התביעה בטענה שהמדובר ב"תכתובת פנימית", ולבסוף, וזאת בהמלצת בית המשפט הושגה ההסכמה כי הבוחן יקרא שוב למתן עדות, והפעם ישיב על השאלה. ואגב, התשובה אכן הייתה שלילית. הבוחן לא המליץ על הגשת כתב האישום, והעיד על כך בסופו של יום בפני הערכאה הדיונית. י

עח

ניתנה ביום 22/08/2010 במעמד הנוכחים

פרשת אוזלבו

עפ"ת (ת"א) 9546-09-10

כב' השופט רענן בן-יוסף

בפרשה זו התקבל הערעור לביטול פסק הדין, לאחר שבית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו דחה במקור את הבקשה לביטולו. י י

במסגרת ההליך הורשע המערער בהעדרו בביצועה של עבירה לפי תקנה 23 (א) (1) לתקנות התעבורה, "אי ציות להוראות שוטר", ובית המשפט לתעבורה גזר עליו בין השאר חודשיים פסילת רישיון בפועל. בדיון בערעור הוסבר על-ידי כי המערער לא התייצב לדיון בשל טעות בקריאת הדו"ח שנבע מכתב ידו של השוטר ומיקום הספרות ברובריקות שנועדו לכך. העתק צילום הדו"ח שהוגש לידיו, הוצג לפני בית המשפט של הערעור. בית המשפט המחוזי, לאחר שעיין בצילום זה, קבע כי "אכן מתקבל הרושם שמקריאה לא דקדקנית של המסמך", אדם סביר עלול לטעות ולחשוב שהוא הוזמן לדיון בתאריך שונה מזה שאליו הוזמן בפועל. כמו כן, הוצגה ראיה, החתומה על ידי תובעת משטרתית כי הנאשם אכן התייצב ביום השגוי. לאחר שהשתכנע כי המערער טעה לחשוב סובייקטיבית בנוגע לתאריך הדיון, וכן, מהחשש שהתעורר שיוצר כאן עיוות דין, הורה כב' השופט רענן בן-יוסף, על קבלת הערעור והשבת התיק לדיון בבית המשפט לתעבורה. יכג

עח

ניתן ביום 21/10/2010 במעמד הנוכחים

פרשת גרשט

עפ"ת (מרכז) 37990-12-10

כב' השופט ד"ר אחיקם סטולר

בפרשה זו עלתה על המדוכה שאלה משפטית עקרונית בכל הנוגע לענישה ראויה בתיקי תאונות דרכים, וזאת כאשר מדובר במעשה אחד שיצר ריבוי של עבירות. למען השלמת התמונה אציין כי בתיק זה טענתי כשלצדי חברי ועמיתי, עו"ד שי שדלצקי. עלפי עובדות כתב האישום בתיק זה, הורשע המערער לאחר שנכנס לצומת בניגוד לאור האדום ומבלי לשים לב לדרך לא איפשר לרכב המעורב להשלים חציית הצומת בבטחה, חסם את דרכו וכלי הרכב התנגשו. על הנאשם נגזרו בין השאר 7 חודשי פסילה בפועל.י

הצטברות אידיאלית של עבירות בפלילים הוא כינוי המשקף מצב בו מספר עבירות פליליות צומחות כולן מרכיב התנהגותי אחד משותף: "רק מגוון התוצאות שנגרמו על ידי אותה התנהגות, אחת ויחידה, או מכלול הנסיבות השונות שהצטרפו אליה, בהיותן רלוונטיות, כל אחת או כל קבוצה מהן, להתוות עבירות נפרדות, מביאים להסתעפות עבירות מספר מאותה התנהגות"[ש"ז פלר "על 'הצטברות עבירות' ובייחוד על זו ה'אידיאלית'" ספר לנדוי (כרך ב') בעריכת א' ברק וא' מזוז תל-אביב: בורסי, תשנ"ה, עמ' 951 ]. מי שנדרש לכך לראשונה היה כב' השופט (לימים נשיא) משה לנדוי, בפרשת בנימין נכט [ע"פ 132/57 בנימין נכט נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד יא 1544]. ע

במהלך הדיון בערעור הצגנו שני פסקי-דין דומים בהם הופעתי בסמוך לאותה תקופה, שנדונו בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת תחיה שפירא) ובמחוז המרכז (בפני כב' השופטת נגה אהד). בשני המקרים נדחתה טענת המדינה לעניין זה (ריבוי עבירות). עמדתנו בערעור כאן הייתה כי גם במקרה זה המדובר במעשה נהיגה אחד, שלא ניתן להפרדה לחוליות, ולו באופן מלאכותי. לפיכך, על פי "מבחן אחידות הזמן והמקום" שנקבע על ידי בית המשפט העליון בפרשת "פריצת הכספות בירושלים" [ע"פ 104/89 יצחק דרורי ו-4 אח' נ' מדינת ישראל פ"ד מד(1), 843], יש לקבוע כי המדובר בעבירה אחת בלבד, ומתוקף כך גם העונש צריך להיות עונש אחד. עוד ראוי לציין כי לגישה זו יש גם אחיזה בדין הפלילי; סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982 ("הרשעה בעבירות אחדות"), קובע: "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה". כלומר המעשה הוא הקובע, לא מספר העבירות שבוצעו בגינו. י

במקרה שלפנינו, המעשה האסור שגרם לתאונת הדרכים הוא אקט הכניסה לצומת באור אדום. אם ננטרל את הפעולה הזאת, נגלה שאין כל ביצוע של עבירה או מעשה אסור אחר, ולכן כתוצאה מכך, אכן מדובר במעשה נהיגה אחד, בחזקת "הא בהא תליא" (שבת קלה ב). כב' השופט, ד"ר אחיקם סטולר, קיבל את הערעור לעניין העונש תוך שהוא נדרש לניתוח הסוגיה המשפטית לאשורה: "השאלה היא מתי מסכת עובדות פלונית מגלה עבירה יחידה ואימתי נובעות עבירות רבות ממנה, היא שאלה אשר במקרים רבים תוכל למצוא את פתרונה באמצעות התבוננות על הרצף העובדתי של האירועים. האבחנה בין מקרים כאלה מתבססת על ניתוח עובדתי של האירוע – האם מדובר בפעולה יחידה מתמשכת, אשר פיצולה לתת פעולות אינו בר ביצוע, או שמא מדובר בשרשרת של פעולות עוקבות זו מסתיימת וזו מתחילה וכל אחת היא חוליה נפרדת, המרכיבה יחד עם יתר החוליות את אותה שרשרת. כאשר ניתן, ולו באופן מלאכותי להצביע בכל נקודות זמן במהלך ביצוע העבירה אילו עבירות הושלמו כבר ואילו טרם החלו, כי אז רצף המעשים הינו תופעת לוואי שאינה מונעת פיצולם לעבירות רבות. ראה: ע"פ 104/89 יצחק בן יוסף דרורי נ' מדינת ישראל, פד"י מ"ד 1843". עכ

לאור זאת, בנסיבות המקרה הקונקרטי קבע בית המשפט באופן חד-משמעי כי המדובר על מעשה אחד לפיו הנהג פנה שמאלה בצומת מרומזר כאשר בכיוון נסיעתו אור אדום, ולכן אין מקום לפצל אותו לשני מעשים כפי שעשה בית המשפט לתעבורה. לאור זאת כתב כהאי-לישנא: "יש לראות את המסכת העובדתית כמסכת אחת ולכן אני סבור שבמקרה דנן אכן שגה בית המשפט כאשר קבע שיש חובת פסילת מינימום כפולה הן בגין רמזור אדום והן בשל נהיגה בקלות ראש שכן המדובר במסכת אירועים אחת". בית המשפט קיבל כאמור את הערעור לעניין העונש, התערב בעונש הפסילה המקורי שנגזר והעמידו על חמישה חודשים בלבד. . יכג

עח

ניתן ביום 30/01/2011 במעמדהנוכחים

פרשת בבייב

עפ"ת (ת"א) 30822-03-11

כב' השופט רענן בן-יוסף

בפרשה זו עלתה סוגיה הקשורה למדיניות התביעה לפצל באופן מלאכותי שני כתבי אישום בגין אותו אירוע, כאשר כתב אישום אחד מוגש באמצעות לשכת תביעות התעבורה והשניה על ידי הלשכה הפלילית לבית המשפט השלום. הדבר מביא מעל לכל לפגיעה בנאשם הנאלץ לנהל שני הליכים מקבילים בגין אירוע אחד. למען השלמת התמונה אציין, כי בתיק זה הופעתי בבית המשפט המחוזי, במחיצתו של מורי ורבי, עו"ד דוד גולן. ע

המערער הורשע לאחר שהודה בכתב אישום, אשר ייחס לו עבירות של נהיגה במהירות של 164 קמ"ש ובשכרות. השכרות מכוחה של חזקת הסירוב. במקביל נוהלו נגדו הליכים פלילים . בגין מעשים אסורים שנעשו באותו מקום ובאותו מועד בדיוק. עלה לפיכך כי הוגשו למעשה שני כתבי אישום בשתי ערכאות שונות, על אותו מעשה. בנפרד על העבירות הפליליות ובנפרד על עבירות התעבורה. ע

וכך כתב, בין השאר, בית המשפט בקשר לכך, בפסק דינו בפרשה זו: "בבית משפט לתעבורה אין סמכות לשפוט את המערער בעבירות הפליליות ה'טהורות', אבל לבית משפט שלום יש סמכות לדון את המערער על עבירות התעבורה, זאת מבחינת פשיטא.בית המשפט העליון, כבר באלף הקודם, ברע"פ 3396/99, ניאס תאופיק נבאסו נ' מדינת ישראל, תק-על 99 (2), 684, אמר את הדברים הבאים לגבי מי שביקש רשות ערעור, בין היתר בשל כך שבשני הליכים שונים נדון בכתב אישום בעבירות מס הכנסה וכן בעבירות מע"מ, בשל אותן שנות מס. בית המשפט העליון אמר כהי לישנה: 'מודעת אני לעובדה כי הגשת כתב האישום השני...לאחר שהמבקש כבר נידון בעבירות מס הכנסה... גורמת למבקש אי-נוחות קשה שצריך היה למנעה. מן הראוי להקפיד על כך שהעובדה שרשויות המס פועלות באמצעות מנגנוני חקירה וגבייה נפרדים, לא תכביד על הנאשמים שלא לצורך.חשוב שרשויות מס הכנסה ושלטונות מע"מ ישאפו לתיאום ביניהן, בעת העמדת עברייני מס לדין. העובדה כי נגרם למבקש אי-צדק ואי-נוחות בנסיבות האמורות...הם שיקולים שראוי לשקול אותם במסגרת קביעת עונשו'. בית המשפט העליון, בעניין נבאסו, דחה טענה שבשל הכפילות האמורה, עומדת למערער טענת ההגנה מן הצדק. ראשית, יש לומר שהדברים נאמרו לפני שחוקק ותוקן סעיף 49 (10) לחסד"פ [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982, ויכול והיום, לאור התיקון לחוק ולאור הפסיקה המקלה את הקריטריונים בעניין הגנה מן הצדק (ראה פרשת בורוביץ'), הייתה נקבעת הלכה שונה.עדיין, העובדה ששני זרועות למשטרת ישראל, התביעה הפלילית והתביעה התעבורתית, מפצלת ללא כל היגיון וללא כל הצדקה אירוע אחד לשני כתבי אישום הגורמים להכבדה, הן על מערכת המשפט, הן על מערכת התביעה, הן על מערכות החקירה אך בעיקר על הנאשמים, מצדיקה, לטעמי, הקלה בעונש.יש להבין, הדבר גם גורם למהות העניין – אין בית משפט השלום, בהרבה מקרים, זוקף לחומרה את הנסיבות שהתביעה טוענת להם, גם את העבירות שלא בפניו, כלומר, עבירות התעבורה החמורות במקרה זה, והן בית המשפט התעבורתי, כפי שנעשה לאור טיעוני התביעה בתיק שבפניי, זוקף לחובתו של הנאשם את העובדה שגם תקף שוטרים והתנהג כלפיהם באלימות, ואז ענישתו של אדם כזה עלולה, אף בתת-מודע של השופטים, להחמיר מעבר לנדרש.אם הייתה זו הערתי הראשונה בעניין זה, יכול והתערבות בעונש לא הייתה נדרשת בתיק שבפניי, אך בדבריי הנני חוזר ואומר כבר שנים וגם בערכאה אחרת בה ישבתי. למרות שהדברים חוזרים בבתיה משפט ואומרים אותם, אין תיקון של ממש לסוגיה זו.הנני מבקש, וזו הפעם מהפרקליטות, לשקול הדברים ולחשוב שמא האם אין הצדקה להוציא הנחיה מתאימה לרשויות התביעה". ע

עח

ניתן ביום 19/05/2011 במעמד הנוכחים

פרשת סעאדה

עפ"ת (ת"א) 37798-10-11

כב' השופט רענן בן-יוסף

פרשה זו עסקה בהורדת רכב על ידי בוחן תנועה, הליך בו היה מעורב גם פקח מטעם המשרד לאיכות הסביבה, אשר שמו לא הופיע בכתב האישום המקורי ואשר לא התייצב בבית המשפט לתעבורה לצורך מתן עדות. במסגרת ההליך התקבלו כראיה גם מסמכים בהם היה קושי להבין את כל תוכנן. י י

במסגרת הליך הערעור, כתוצאה מכל האמור, הושגה הסכמה בין הצדדים לפי עצת בית המשפט, והתקבל ערעורו של הנהג לעניין העונש. כך נימוק זאת בית המשפט לערעורים: "בהינתן שבית משפט קמא טעה, לדעתי, בכך שלא אפשר למדינה דחייה לבקשתה לצרף עד תביעה נוסף, בהינתן שבית משפט נתן משקל מעבר לאפשרי למסמך בלתי קריא לחלוטין, בהינתן שבשל אותו מסמך בלתי קריא עד התביעה, הבוחן, לא יכול היה לפרט מה פגום בבלמים, בוודאי לא יכול היה לפרט ולא פירט מה לא היה בסדר בהגה, בהינתן הסתמכותו של בית משפט בהכרעת הדין יתר על המידה, לטעמי, על תשובות המערער בחקירתו הנגדית לשאלות שספק אם היה לשאול אותן בהסתמכה על מסמך שבית משפט עצמו קבוע, ונראה כי הוא עדות מפי השמועה, וכדי לקצר הליכים ולמנוע החזרת התיק לדיון מחודש בבית משפט קמא, אכן הצעתי לצדדים לסיים את ההליכים כאן ובהסכמה, ומשהסכימו, הנני משאיר את הכרעת דינו של בית משפט קמא על כנה, ובאשר לגזר הדין, אקצר את תקופת הפסילה בפועל ל-40 ימים במקום 75 ימים, בניכוי הפסילה שרוצתה עד עתה". . יכג

עח

ניתן ביום 01/12/2011 במעמד הנוכחים

פרשת חזיזה

עפ"ת (ת"א) 8236-12-11

כב' השופט רענן בן-יוסף

בפרשה זו התקבל הערעור והנאשם זוכה; כל זאת לאחר שבית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו הרשיע אותו בנהיגה "תחת השפעת אלכולהול", וזאת לאחר שעובדות כתב האישום יחסו לנהג עבירה של נהיגה בשכרות, לפי מדידת מכשיר ינשוף בתוצאה של 615 מק"ג אלכוהול לליטר אוויר נשוף. להשלמת התמונה אציין כי בשלב הערעור בתיק זה הופעתי יחד עם מורי ורבי, עו"ד גולן. י י

במסגרת ההליך הורשע המערער כאמור בעבירה הקלה יותר של "נהיגה תחת השפעה" ולא ב"נהיגה בשכרות". בהכרעת הדין ציין בית המשפט לתעבורה כי מצא שאין בנסיבות תיק זה לסמוך על מכשיר הינשוף לצורך הרשעה, אך יחד עם זאת, כן מצא שיש ראיות אחרות שיש בהן כדי לעשות שימוש בסעיף 184 לחסד"פ [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982, ולהרשיעו בעבירה של "נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים דין". הרשעה זו התבססה על שלל של ראיות נסיבתיות וכן על העובדה שתוצאות בדיקת הינשוף, שלא היה טוב להרשעה בעבירה שבכתב האישום, יכלו לשמש ראייה נסיבתית להרשעה בעבירה היותר קלה. הנאשם עצמו, לא העיד בבית המשפט לתעבורה, ובית המשפט לא אפשר את דחיית הדיון לצורך כך, וזאת למרות שהדיונים נדחו לשם העדת כל עדי התביעה. ע

בית המשפט המחוזי קיבל את טענותינו בערעור כי בנסיבות הללו יש לזכות את הנאשם, וכך נימק זאת בפסק דינו: "העובדה שמכשיר הינשוף לא התאים להרשעה, מונעת את האפשרות להשתמש בו כראייה בכלל, גם כראייה מצטברת או נסיבתית לשכרות מחמת טעמים אחרים. כל שנותר זה ריח אלכוהול יחד עם שתיית כוס אחת של וודקה רדבול, כאשר אין בדיקת מאפיינים, אין בה די להרשעה. בית משפט קמא זקף לחובתו של המערער את העובדה שלא העיד, מקום שאי-ההעדה באה בשל כך שלא נעתר לבקשת ההגנה לדחות את הדיון מחמת העובדה שהמערער לא התייצב לדיון כדי להעידו, בעיקר בנסיבות תיק זה, כאשר בית המשפט נעתר יותר מפעם אחת לבקשת התביעה לדחות את הדיון כדי לזמן את עדיה, ולא נעתר אף לבקשה אחת של ההגנה, יש חוסר הגינות בשימוש בנימוק זה כיסוד נוסף להרשעה". ע

עח

ניתן ביום 16/02/2012 במעמד הנוכחים

פרשת חזן

עפ"ת (ת"א) 19849-12-11

כב' השופט רענן בן-יוסף

הודעת הערעור בתיק זה עסקה בחזקת הסירוב לבצע בדיקת אלכוהול. מדובר היה בנהגת שהייתה מעורבת בתאונת דרכים, ועל פי כתב האישום נטען נגדה כי נהגה בשכרות, וזאת מתוקף סירוב למסור בדיקת דם בבית החולים, לאחר קרות התאונה. הנהגת עצמה טענה להגנתה כי בעקבות התאונה בעת היותה בבית החולים, כלל לא סירבה, וכלל לא הבינה כי היא נדרשת ליתן בדיקת דם. מה עוד, שצוות בית החולים כן נטל ממנה דגימה לצורך הטיפול הרפואי. י

בית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו הרשיע את הנהגת, הן באחריות לתאונה, והן בעבירת הנהיגה בשכרות, וזאת, בין השאר, גם על רקע העובדה שהוריה, שהיו נוכחים בבית החולים (אך לא היו עדים לתאונה), לא העידו במשפט. י

בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור לעניין הסירוב והשכרות וזיכה את הנהגת מן האישומים לעניין השכרות בלבד. כך כתב בפסק דינו: "השכרות נקבעה מחמת מספר ראיות העיקרית שבהן סירובה של המערערת, כך קבע בימ"ש קמא בהכרעת הדין, לשתף פעולה משנדרשה ליתן דגימת דם לקביעת שכרותה. בימ"ש קמא בהכרעת הדין לקביעה כי המערערת סירבה לבדיקת הדם, הביא בחשבון את עדויות הפרמדיק, הבוחן המשטרתי ואחרות, אשר אמרו בפניו שהמערערת נדרשה וסירבה ליתן בדיקת דם. בימ"ש אף זקף לחובתה את העובדה שהוריה, אשר נכחו בביה"ח, אמרו לאיש המשטרה שהיא מסרבת לתת דם. כן בא בחשבון להרשעה בנושא השכרות העובדה שהמערערת זה מקרוב גרמה לתאונת דרכים, שנתנה דם כ-10 דקות לאחר הדרישה של השוטרים לצרכים רפואיים של ביה"ח, וכי נדף מפיה, כך עפ"י עדות הבוחן ועדות הפרמדיק, ריח אלכוהול. יש לי ספק האם באו בפני בימ"ש קמא די ראיות לקביעת העובדה שהמערערת היתה שיכורה, בוודאי על סמך הסירוב. בימ"ש קמא אסור היה לו לשקול לחובתה על דברי הוריה לשוטר, הן משום שהדבר נוגד את סעיף 3 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971, הן משום שהוריה לא העידו ולכן הדברים שנאמרו מפיהם לשוטר הם בגדר עדות מפי השמועה. יש לשים לב שמדובר במי שלא היתה מחלוקת שכ-10 דקות או זמן קצר אחר טרם הדרישה, היתה מחוסרת הכרה כתוצאה מהתאונה ודיממה מפיה.בסיטואציה כזאת קשה להגיע בביטחון מלא למסקנה כי סירבה ליתן דם, בוודאי כאשר בחקירתה (ראה ת/7) אמרה שמסרה בחקירה תחת אזהרה, לא נשאלה אפילו שאלה אחת לעובדת הסירוב ליתן דם.יש להדגיש שהבוחן שהעיד לענין הסירוב אמר בעדותו בביהמ"ש כי הסתפק באמירה למערערת שאם לא תיתן דם תיחשב שיכורה, או אפילו נוהגת תחת השפעת אלכוהול, ללא כל הסבר נוסף על משמעות הדברים.בסופו של יום, כאמור, יש לי ספק סביר באשר לשאלה האם המערערת היתה שיכורה מחמת סירוב בוודאי, ולכן הנני מזכה אותה מעבירה זו". בעקבות הזיכוי החלקי, הופחת עונשה של הנהגת, שעמד במקור על פסילה בפועל לתקופה של 28 חודשים, והעמיד אותה על תקופה של 6 חודשים בלבד. י

עח

ניתן ביום 23/02/2012 במעמד הנוכחים

פרשת גרוס

עפ"ת (ת"א) 30815-05-12

כב' השופט רענן בן-יוסף

בפרשה זו עלתה סוגיה שמטרידה נהגים רבים שביקשו להישפט בגין עבירה של "ברירת משפט" ונשפטו בהיעדר מסיבות שכלל לא תלויות בהם. היות ואישור המסירה לא מגיע ליעדו, והם "נלכדים" בשל מה שמכונה"חזקת המסירה", המעבירה את נטל הראיה להוכיח כי לא קיבלו את הדואר אליהם. עד למתן פסק דין זה, נהגה לשכת התביעות המשטרתית במחוז ת"א להציג אישור המעיד על כך ש"הדואר הועבר למשלוח", אך לא אישור המעיד כי דבר המשלוח אכן נשלח, דבר שלא די בו כדי להעביר את אותו נטל. י

במקרה הזה הוגש כנגד הנהגת דו"ח ברירת משפט בעבירה בניגוד לתקנה 28(ב) לתקנות התעבורה (שימוש בטלפון ללא דיבורית בעת שהרכב היה בתנועה). הנהגת ניצלה כאמור את זכותה וביקשה לקבל יומה בבית המשפט. הדיון נקבע בפני בית משפט לתעבורה בתל-אביב-יפו, אך המערערת לא התייצבה לדיון. כשקיבלה הנהגת הודעה על כך שעניינה נדון שלא בפניה, פנתה לבית משפט לתעבורה, בבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר, כשהיא טוענת שלא קיבלה את הזימון לישיבת בית המשפט. בית המשפט לתעבורה סירב לבטל את פסק הדין בטענה כי בתיק בית המשפט ישנה ראיה לכך שבוצעה הזמנה כדין. י ת

וכך כותב בית המשפט בית המשפט המחוזי בפסק הדין: "לא היה בפני בית משפט קמא אישור מסירה כדין לזימון המערערת. כל שהיה בתיק בית משפט קמא היה פתק של רשות הדואר הנושא כותרת 'אישור משלוח דבר דואר רשום' אך מתחתיו ברחל בתך הקטנה[...] כתוב 'דבר הדואר שפרטיו רשומים להלן נתקבל למשלוח בדואר רשום' כלומר, הדואר קיבל את המכתב בשלחו בדואר רשום, אך אין ראייה כי שלח אותו.תקנה 44 א' לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד – 1974, קובעת בסיפא שלה : '...אם חלפו 15 ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, ...', הפתק שצורף לתיק בית משפט קמא איננו ראייה למשלוח. הפתק שצורף איננו נושא תאריך משלוח ולכן, לא ניתן לחשב את חלוף 15 הימים. ממילא עפ"י הסיפא לתקנה 44 א' צריך היה לאפשר למערערת להוכיח שלא קיבלה את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בה ולא עקב הימנעותו מלקבלה, ומאחר ולא התקיים דיון בבית משפט קמא, לא ברור איזו הזדמנות ניתנה לה להוכיח עובדות אלה, יש לציין כי בבקשה בפני בית משפט קמא הגישה תצהיר, שם ציינה שלא קיבלה את הדואר והרי לא נחקרה על אותו תצהיר. הערעור מתקבל. פסק דינו של בית משפט קמא מבוטל, התיק יחזור לבית משפט קמא לדיון מחודש מראשיתו". י

ניתן ביום 07/06/2012 במעמד הנוכחים

פרשת עטיה

אוסיף ואפנה בהמשך לפסק הדין לעיל, גם לפסק-הדין בנסיבות דומות, שם התקבל הערעור על רקע העובדה שדבר הדואר חזר כ"לא נדרש" [עפ"ת (ת"א) 17485-12-12 עטיה נ' מדינת ישראל]. מ

פרשת קריספל

עפ"ת (ת"א) 31299-06-12

כב' השופט רענן בן-יוסף

ביטול הוצאות משפט שנזקפו לחובות של נאשם שלא התייצב לדיון, ולא זכה לקבל הזדמנות להשמיע את טענותיו בעניין. י י

בית משפט היושב על מדוכה פלילית מוסמך להטיל הוצאות על נאשם מתוקף שני הסדרים נורמטיביים שונים. ההסדר הנורמטיבי הראשון מופיע בהוראות סעיף 79 לחוק העונשין – התשל"ז-1977. ההסדר הנורמטיבי השני מופיע בתקנה 21(א) לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974. בית המשפט המחוזי קיבל כאן את טענותיי לעניין חיוב הנאשם בהוצאות בגין אי התייצבותו. כג

עח

ניתן ביום 28/06/2012 במעמד הנוכחים

פרשת פוזילוב

אוסיף ואפנה בהמשך ובהקשר של פסק הדין לעיל גם לפסק-הדין בנסיבות דומות, שם התקבל הערעור על רקע דומה [עפ"ת (ת"א) 5744-10-12 מרקאל פוזילוב נ' מדינת ישראל]. י

פרשת בן-שחר

עפ"ת (ת"א) 29294-12-12

כב' השופט רענן בן-יוסף

בפרשה זו התקבל הערעור לעניין העונש; הערעור עצמו הוגש על רקע טענה של "סיכון כפול"; המערער הורשע בעבירה של "נהיגה בזמן פסילה" [לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. כתב האישום נגדו הוגש בשיהוי, במועד בו כבר נתן את הדין בגין אותו אירוע בו נהג, בזמן ובמקום, ברכב נשוא כתב האישום, שנדון בפני מותב אחר ושם נדון בגין נהיגה ללא רישיון נהיגה באותו מועד. מדובר היה למעשה באירוע עובדתי אחד שפוצל באופן מלאכותי לשני תיקים נפרדים, למרות ששניהם התרחשו באותו יום ובאותה שעה. י

במסגרת הודעת הערעור שהוגשה בתיק זה, פירטתי בהרחבה את המסגרת הנורמטיבית: הוראות סעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ) שכותרת "אין דנים פעמים בשל מעשה אחד". בסעיף 186 לחסד"פ ("הרשעה בעבירות אחדות"), קובע: "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה". כלומר המעשה הוא הקובע, לא מספר העבירות שבוצעו בגינו. בפרשת אסתר אלון, מציג כב' השופט, אדמונד א' לוי, את הרציונאלים העומדים מאחורי הוראות סעיף 186 לעיל. כב' השופט לוי כותב כי ענישה אחת בגין מעשה אחת מגלמת "רעיון אשר הרציונל הניצב בבסיסו הוא כי ענישה כפולה בגין מעשה יחיד אינה הוגנת, ומהווה ניצול לרעה של הסמכות להעמיד לדין ולהטיל עונשים על מי שהפרו את איסורי החוק" [ע"פ 7075/03 אסתר אלון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) ניתן ביום 02/08/2006]. בפקודת הפרשנות [נוסח חדש], תשי"ד- 1954, קיימת ההגדרה למונח "עונש", ויצוין כי עסקינן בחלק שבתוקף אחר חקיקת חוק הפרשנות תשמ"א-1971: "לעניין עבירה – קנס, מאסר או כל ענישה אחרת". י

בטרם אגש ואפרט את תוצאות ההליך, מחובתי לציין כי בתיק זה הייתה לי הזכות להופיע ולטעון במחיצתו של מורי ורבי, עו"ד דוד גולן. י

לגופו של עניין, במהלך הדיון, כאשר בית המשפט הודיע לי לי כי אין הוא נוטה לזכות את הנאשם מביצוע העבירה, הודעתי כי אנו חוזרים בנו מהטענות לעניין ההרשעה ומתרכזים בעניין העונש בלבד. בסופו של דבר, הערעור לעניין העונש התקבל וכך נימק זאת, בין השאר, בית המשפט המחוזי: "[...] יש משקל לדבריו של ב"כ המערער לעניין עונשו. בסופו של יום על אותו אירוע שהתרחש ביום 10.9.08 לפני למעלה מ-4 שנים נרשמו נגד המערער שני דו"חות ונשפט פעמיים בפני שני מותבים שונים, נאלץ לשכור לו עו"ד פעמיים. בנוסף נגרמו טרחה מיותרת ובזבוז זמן של שני מותבים של בימ"ש לתעבורה. לו נשמעו ראיות בשני התיקים היו צריכים עדי התביעה לעשות פעמיהם לביהמ"ש פעמיים, כל זאת כאשר אין כל הסבר לדבר מדוע כך נעשה. חזרתי והתרעתי על תופעה מוזרה זו במספר רב של מקרים ונראה שמדובר בקריאה במדבר. בימ"ש קמא אומנם ציין בגזר דינו את העובדה שהמערער כבר נשפט בשל אותה פרשה, אך ללא ספק לא נתן לכפילות הליכים זו ולשיהוי שנגרם ממנה בהליך הנוכחי את המשקל המתאים, אפילו את אי הטלת עונש המאסר בפועל עיגן בימ"ש קמא בעובדה שהתביעה לא עתרה לעונש זה ולא מכל סיבה אחרת. הנני סובר שכאשר שהמערער 'סבל' מכפילות ההליכים וגם מערכת השפיטה סבלה ממנה כפי שסבלה, מן הראוי ליתן משקל לכך בענישה, משקל כבד יותר, תוך שהנני ער לגליון הרשעותיו של המערער שאיננו מכביד יתר על המידה. עסקינן במי שיש לו רשיון נהיגה משנת 89', יליד 71' ולחובתו 25 הרשעות בדין בעבירות שרובן הינן עבירות של ברירת משפט, הנני מוצא לנכון לקצר את תקופת הפסילה בפועל לתקופה של 9 חודשים". י

כג

ניתן ביום 03/01/2013 במעמד הנוכחים

OMNIA MEA MECUM PORTO

Marcus Tullius Cicero

"כל אשר ברשותי, אני נושא עימי"; המקור מגיע מאנקדותה שמופיעה באחד מכתביו של האורטור ואיש הרוח הרומי, מרקוס טוליוס קיקרו; כמו בהרבה מקרים אחרים, כתביו הרבים חושפים בפנינו אנקדוטות היסטוריות מרתקות, שלא היו מגיעות לידיעתנו אילו לא תיעד אותם בכתביו הרבים, שלשמחתנו שרדו.

להלן פרטי האנקדוטה: כאשר נכבשה העיר היוונית פריאנה על ידי קלגסי הצבא הפרסי בראשותו של המלך כורש, איפשר האויב לתושבי העיר לעזוב אותה, ולקחת עמם כל דבר, אבל בתנאי שלא יעשה שימוש בעגלות, סוסים, או כל כוח שינוע אחר. התושבים נמלטו, כאשר הם לוקחים עימם את חפציהם הרבים אותם יכלו לשאת עמם בידיהם.

על פי גרסתו של קיקרו, בשלב מסוים הבחין אחד החיילים הפרסים בביאס, שלא נושא עימו דבר. ביאס היה הוגה דיעות נערץ, שזכה להימנות עם שבעת חכמי יוון . הוא היה מושלה של העיר פריאנה, שהייתה ממוקמת בדרום מערב אסיה הקטנה. שאל אותו החייל הפרסי: "היכן הדברים שלך, בנאדם, אתה כבר חי חיים ארוכים ולא צברת שום ההון?", ביאס, הצביע במקל ההליכה על מצחו, ואמר לאותו חייל פרסי: "כל אשר יש לי, נמצא כבר ברשותי". המשמעות הייתה נעוצה בעובדה שעושרו הגדול של האיש הזה - הוא עושר אינטלקטואלי, רוחני, ידע בלתי מוחשי, שלא בא לידי ביטוי בשום דבר בעל ערך חומרני.

המסר שעולה מן המשפט הזה הוא שכל דבר בעל ערך מטריאלי, אותו עמל האדם להשיג בחייו, הוא דבר שניתן להפסיד ברגע אחד, וזאת לעומת הקניין הרוחני (הידע והחוכמה), שנשארים בחזקתו של האדם תמיד, במשך כל ימי חייו, ולכן ערכו גדול יותר.

בהקשר לאמור, מצאתי לקנח גם באמירה המיוחסת למחזאי האירי, אוסקר ויילד, אשר נאמרה כביכול בהגיעו לארצות-הברית של אמריקה, בראשית שנת 1882; על-פי האנקדוטה, כאשר ניגש אליו המוכס, ושאל את ויילד, האם יש לו על מה להצהיר, השיב האחרון כהאי לישנא: "אין לי מה להצהיר, אלא על הגאונות שלי".

עו"ד אדיר בנימיני

בעלים שותף במשרד עורכי הדין דוידוב-בנימיני

בית סילבר, מתחם הבורסה רמת-גן

טל' 03-6494555

פקס: 03-6494554

E-Mail: adirb10@gmail.com