עו"ד אדיר בנימיני
דיני תעבורה - עתירות מנהליות - מוניציפאלי - משפט חוקתי ומנהלי
ADIR A. BENYAMINI
Attorney at Law
Constitutional law - Administrative law - Municipal law - Traffic Law
ריכוז פסקי דין בהם הופעתי וטענתי בפני בית המשפט העליון
בדף זה רכזתי מספר פסקי דין (מטבע הדברים, לא את כולם), בהם הופעתי, בפרשות שנדונו בפני בית המשפט העליון, ובהן נתנו, בין השאר, החלטות בעלות אופי תקדמי ו/או הלכה חשובה ו/או פסיקה בעלת השלכות רוחב בתיקים אחרים
מטעמי נוחות הבאתי בכל פרשה את עיקרי הטענות שנטענו על ידנו, ועיקרי פסק דינו של בית המשפט עם קישור ישיר בלינק לאתר הנהלת בתי המשפט המפנה לפסק דינו המלא של בית המשפט העליון
פרשת נגר
ע"פ 2585/10
כב' השופט ד"ר יורם דנציגר
ניתן ביום: 13/04/2010
בפרשה זו הגעתי להופיע בבית המשפט העליון בערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז, לפיה נדחתה בקשת המערער להארכת המועד להגשת הודעת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה ברמלה. שם הורשע על סמך הודאתו במסגרת
הסדר טיעון בעבירה של נהיגה בשכרות. י י
המערער הגיש לבית המשפט המחוזי מרכז בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, למרות חלוף תקופת הערעור הקבועה בסעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. בין יתר טענותיי בערער ציינתי כי קיימת הייתה הצדקה להאריך את מועד הגשת הערעור, מתוך מטרה לתת למערער את האפשרות לחזור בו מהודייתו. כל זאת, לאור המצב המשפטי החדש שנוצר בעקבות פסיקת בית משפט השלום לתעבורה בירושלים (כבוד השופטים י' ריבלין, א' טננבוים ו-א' חן) בת' (י-ם) 11893/07 מדינת ישראל נ' עוזרי ( 7.3.2010) (להלן: עניין עוזרי), אשר שינתה את אמות המידה הנדרשות לצורך העמדה לדין בגין נהיגה בשכרות בהסתמך על תוצאות בדיקה באמצעות מכשיר ה"ינשוף". י
לאחר שבית המשפט המחוזי דחה את הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור תוך שהוא קובע כי אין מקום להארכת מועד להגשת ערעור, רק מן הטעם שניתן פסק הדין בפרשת עוזרי. בדיון בערעור טענתי, בין השאר, כי פסק הדין שניתן בעניין עוזרי שינה את המצב המשפטי בדיני התעבורה בישראל, בכך שקבעו קריטריונים חדשים להתייחסות לתוצאות מדידות המתקבלות ממכשיר ה"ינשוף", וכי המערער למעשה הודה במיוחס לו על פי תוצאת מכשיר ה"ינשוף", בהתאם למצב המשפטי שהיה קיים במועד מתן ההודאה. בנסיבות אלה סברנו כי כמות האלכוהול שנמצאה בדמו של המערער (325 מיקרו-גרם אלכוהול בליטר אויר נשוף). בהקשר זה אף ציינתי כי הרף החדש שנקבע על ידי בית המשפט לתעבורה בירושלים בשעתו (400 מיקרו-גרם), הפכה את התוצאה שמדד מכשיר הינשוף לגבולית אפילו ביחס לרף האכיפה שביקש לקבוע מומחה התביעה בעניין עוזרי (290 מיקרו-גרם), ולכן גם לפי אמת מידה זו היה ספק סביר לטובת המערער והיות שמדובר במשפט פלילי, ראוי היה להתחשב בספק סביר זה. עוד טענתי בשם המערער כי פסק הדין שניתן בשעתו בעניין עוזרי אמנם היה של בית משפט שלום, אך מכיוון שפסק הדין "ניתן על ידי הרכב שופטים המתמקצעים בתחום התעבורה, לאחר שמיעת מומחים ברי-סמכא, הרי שהמדובר בפסק דין שאין אפשרות להתעלם ממנו". עוד אציין כי לא התעלמנו גם מן העובדה שבאותו פסק דין נקבע כי אין בו כדי להשליך על תיקים חלוטים שהסתיימו, אך הוספנו וטענו כי במקרה של המערער דנן לא מוצו כל ההליכים המשפטיים, וזאת מכיוון שהמערער לא ניצל את זכות הערעור המוקנית לו, ומתוקף כך, המקרה דנן הוא אחד מאותם מקרים המצדיקים נקיטת גישה מקלה בסוגיית הארכת מועדים להגשת ערעור, במטרה למנוע עיוות דין שעלול להיווצר כלפי המערער אם לא יוארך המועד להגשת ערעור. י
בית המשפט העליון פסק כי דין הערעור להידחות, בין השאר על רקע העובדה שהמערער, היה מיוצג על ידי עורך דין במועד הדיון בבית משפט השלום, והודה בעובדות כתב האישום במסגרת הסכם טיעון, ו"גם אם סבור המערער בדיעבד כי הסדר הטיעון לא היה כדאי עבורו לנוכח פסק דינו של בית משפט השלום בעניין עוזרי, אין בכך כדי להוות טעם ראוי למתן אורכה להגשת ערעור". י
בית המשפט הסביר, למעלה מן הצורך, כי אין בפסק דינו של בית משפט השלום בעניין עוזרי כדי לשנות את המצב המשפטי החל על עניינו של המערער, ומתוקף עובדות אלה קבע כי המערער "לא הציג כל טעם ממשי המניח את הדעת המצדיק מתן אורכה להגשת ערעור". י
ע"פ 2585/10 נגר נ' מדינת ישראל ניתן: יום 21.03.2010
http://elyon1.court.gov.il/files/10/850/025/w01/10025850.w01.htm
פרשת טכקיזדה
ע"פ 4626/12
כב' השופט צבי זילברטל
ניתן ביום: 20/06/2012
הערעור התקבל; פסק הדין בפרשה זו נתן על החלטת בית המשפט המחוזי במחוז מרכז שדחתה בקשה של המערער לעיכוב ביצוע עונש פסילה עד לסיום הליכי הערעור המתנהלים בבית המשפט המחוזי. המערער הורשע בעבירה של נהיגה בשכרות על יסוד בדיקה שנערכה לו באמצעות מכשיר המכונה "ינשוף", ונגזר עליו, בין היתר, עונש של פסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 24 חודש. על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, ובמקביל ביקש לעכב את ריצוי עונש הפסילה. לאחר שבקשתו הראשונה נדחתה, שב המערער ופנה בבקשה לעיכוב ביצוע, לאחר שכבר ריצה תקופת פסילה של 10 חודשים (הדיון בערעור נדחה בשל הצורך להמתין להחלטה בתיק עקרוני בעניין אמינות מכשיר הינשוף - פרשת שרביט - רע"פ 3981/11 שרביט נ' מדינת ישראל). אף בקשה זו נדחתה, וכנגד החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון. י
כב' השופט צבי זילברטל קיבל כאמור את הערעור וקבע כי היות והמערער כבר ריצה כ- 10 חודשים מתקופת הפסילה, הרי שבפועל (במובחן מבקשתו הראשונה לעיכוב ביצוע), הבקשה לעיכוב ביצוע מתייחסת ליתרת תקופת הפסילה (כ- 14 חודש), וזו אינה נחשבת לתקופה ארוכה. "כידוע, וכפי שנפסק בהקשר של עיכוב ביצוע מאסר בפסק הדין המנחה בע"פ 111/99 שורץ נ' מדינת ישראל פ"ד נד(2) 241 (2000), כשבית משפט דן בבקשה לעיכוב ביצוע עונש, יש משמעות לאורכה של תקופת ריצוי אותו עונש. ככל שהתקופה קצרה יותר, כך גובר החשש שאם לא יעוכב הביצוע ירוצה מלוא העונש (או חלק הארי שלו) בטרם יישמע הערעור, באופן שלא תהיה משמעות מעשית לקבלת הערעור. ההמתנה לתוצאות בקשת רשות הערעור בענין שרביט, בטרם יידון ערעורו של המערער לגופו בבית המשפט המחוזי, היתה מוסכמת על הכל. ברור כי ככל שתקופת ההמתנה, שלבעלי הדין ולבית המשפט המחוזי אין כל שליטה עליה, הולכת ומתמשכת מבלי שניתן עיכוב ביצוע, עלול להיווצר מצב של ריצוי חלק משמעותי מהעונש, עד כי גם אם יזכה המערער בערעורו, לא תהיה לכך נפקות מעשית, או שזו תיקטן". י
בית המשפט העליון הסתמך גם ההחלטה שהתקבלה בפרשת דורון רון; שם, "אפילו כאשר היה מדובר בבחינת עיכוב ביצוע עונש פסילה לתקופה של שלוש שנים, שנגזר נוכח הרשעה בגרם מוות ברשלנות, עקב הגשת ערעור לבית המשפט המחוזי, הורה בית משפט זה על עיכוב ביצוע, בציינו, כי ההחלטה תלויה באיזון הראוי בין מכלול השיקולים הנוגים למקרה הקונקרטי (ע"פ 9170/03 רון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.11.2003))". י
נוכח כל האמור הורה בית המשפט לעכב את המשך ריצוי עונש הפסילה שנגזר על המערער עד לסיום הדיון בערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי. י
ע"פ 4626/12 טכקיזדה נ' מדינת ישראל ניתן ביום: 20.6.2012
http://elyon1.court.gov.il/files/12/260/046/l03/12046260.l03.htm
פרשת בן-חמו
בש"פ 6006/10
כב' השופט ניל הנדל
ניתן ביום: 21/12/2010
פרשה זו מעלה היבט אחד של פסילת רישיון הנהיגה עד תום ההליכים והחובה לקצוב את הפסילה. במקרה הזה מדובר בעורר אשר הוגש נגדו כתב אישום, הן בגין "נהיגה בשכרות" והן בגין "אי ציות לאות שוטר" בניגוד לקבוע בתקנות התעבורה. פסילתו עד תום ההליכים הוארכה ונקצבה לתקופה של שישה חודשים. במהלך הדיון ביקשתי לתקוף ברמה העקרונית את הנושא, הן לעניין הצורך להגן על זכויות נאשמים שטרם הורשעו והן על רקע טענות השייכות לתחום הפילוסופיה של המשפט, בזיקה לאותו המנהג לפסול נאשמים עד תום ההליכים לפרקי זמן ארוכים, עוד בטרם נקבע מועד לשמיעת הראיות בתיק. כפי שציין בית המשפט בהחלטתו הלנתי הן על אי תחילתו של המשפט, "תוך הצגת הקבלה בין מגבלת הזמן ביחס להמשך מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים לבין זו של נאשם שנפסל מלנהוג עד לסיום ההליכים נגדו". בקשר לטענה כי לא נשקפת מסוכנות מהעורר, כי בסופו של דבר, בבוא העת הרי יוחזר לו רישיון הנהיגה, ואז יותר לו לנהוג, ואין איזשהי פעולה קוסמית שהופכת אותו ל"נהג שונה" במועד כזה או אחר, ולכן "אין לדחות את הקץ". י
בשולי ההחלטה, כותב כב' השופט ניל הנדל את הדברים הבאים בהתייחס לדברים אותם העליתי במהלך הדיון: "במהלך הטיעונים העלה הסנגור בעיה המתעוררת כתוצאה מאי מתן עדיפות לשמיעת ראיות בתיקים של נאשמים שנפסלו מלנהוג עד לסיום ההליכים נגדם. בהיעדר התייצבות מטעם התביעה, לא ניתן היה לבדוק את הטענה. ככל שמדובר בתיק הנדון, הרי תקופת הפסילה קצובה בזמן ויש ליתן עדיפות לשמיעת תיק זה. בכל הקשור לתיקים אחרים, יש להעביר עותק מהחלטה זו לסגן הנשיא לענייני תעבורה בבית משפט השלום בתל אביב, על מנת שהלה יבחן את העניין". בית המשפט אומנם הדגיש כי הוא איננו קובע שקיימת "בעיה", אך קבע כי "בנסיבות העניין רצוי שהדבר ייבדק". י
י
בש"פ 6006/10 בן-חמו נ' מדינת ישראל ניתן ביום 21.12.2010
http://elyon2.court.gov.il/files/10/060/090/Z01/10090060.Z01.htm
פרשת מרחום
בש"פ 6590/11
כב' השופט ניל הנדל
ניתן ביום: 22/09/2011
ערר זה נדון לאחר הכניסה לתוקף של הוראות תיקון מס' 8 חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים) התשנ"ו-1996, שביטלו את אפשרות הערר בזכות לבית המשפט העליון בהליכי מעצר ובהליכי פסילת רישיון נהיגה עד תום ההליכים. למיטב ידיעתי זה היה האירוע הראשון בו התקבלה בקשה לקבלת רשות לערור בתיק הנוגע לפסילת רישיון נהיגה עד תום ההליכים. י
הבקשה לקבלת הערר התקבלה וגם נקבע כי התיק יוחזר לדיון מחדש בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר קיבל בסופו של יום את טענותינו לעניין קציבת תקופת הפסילה, והעמידה על שבעה חודשים בלבד. כפי שנקע בדין. י
כפי שעולה מהחלטת בית המשפט העליון, על פי קביעת בית המשפט לתעבורה נפסל רישיון הנהיגה של המבקש עד לתום ההליכים נגדו בגין הגשת כתב אישום שיחס לו נהיגה בשכרות (תחת השפעת סמים). הבקשה שנדונה בפני כב' השופט ניל הנדל, ביקשה להשיג כלפי החלטת בית המשפט לתעבורה לקצוב את תקופת הפסילה למשך שנה, ולא תקופה של 6 חודשים כפי שמוזכר בחוק (סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש]). אציין כי לא הייתה מחלוקת, והסכמתי על כך, שבית המשפט לענייני תעבורה מוסמך היה לפסול את רישיונו של המבקש לתקופה של שנה, אך טענתי שגם אם היה מקום להורות על פסילתו, הרי שראוי היה לקצוב תקופה של שישה חודשים, כפי שמורה החוק. ב"כ המדינה התנגדה וטענה, בין השאר, כי אין זה המקרה לתת רשות ערעור, ואף אין מקום לקבל את עמדת הסנגור, לפיה בכל מקרה יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי, מכיוון שזה דחה את הערר בהחלטה של שורה וחצי, בלבד. בשלב זה עובר בית המשפט ומתייחס להחלטה הטריה באותה של המחוקק שיצר הסדר דיוני חדש בדבר בקשת רשות ערר בגלגול שלישי בהחלטות כמו זו המונחת בפנינו: "ההליך של בקשה למתן רשות ערעור מקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב, לרבות מגוון תוצאות שונות, אף בהיבט הדיוני, העומדות לרשותו. למשל, מתן רשות ערעור באופן חלקי. האפשרות הדיונית האחרונה הולמת נסיבות תיק זה", קבע כב' השופט הנדל. י
מנקודה זו עובד בית המשפט לניתוח החלטת בית המשפט המחוזי וכותב כך: "החלטת בית משפט לענייני תעבורה מכילה שני רכיבים. הראשון, ההחלטה לפסול את רישיון המבקש עד לסיום ההליכים. השני, קציבת תקופה של שנה לפסילה. באשר לראשון, אינני סבור כי ההחלטה להורות על פסילת רישיון המבקש עד לתום ההליכים מצדיקה בעצמה ערר בגלגול שלישי. זוהי הכרעה פרטנית שמתבקשת לנוכח אופן נהיגתו לכאורה של המבקש ועברו התעבורתי. עם זאת, הרכיב השני הוא השאלה – מתי יש לקצוב תקופה של חצי שנה ומתי יש לקבוע תקופה מעבר לכך – אכן דורשת בירור. סוגיה זו, טומנת בחובה מימדים עקרוניים כלליים. על רקע זה, יש להעניק יותר משקל לטענת הסנגור, לפיה מרשו לא קיבל בפועל את יומו בביהמ"ש המחוזי בשל היעדר הנמקה בהחלטה. בית המשפט המחוזי נקט בדרך של פסיקה לפי תקנה 460 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, המאפשרת לאמץ את הנימוקים של הערכאה קמא, ללא תוספת. דה עקא, תקנה זו המופיעה בתקנות סדר הדין האזרחי אינה מופיעה בתקנות סדר הדין הפלילי. ההצטברות, אפוא, של השאלה המשפטית המתעוררת והיעדר ההנמקה בהחלטת בית משפט המחוזי מקימה עילה למתן רשות ערר".יה
סוף דבר, נעתר בית המשפט לבקשה, וזאת באופן חלקי, כך שתינתן רשות ערעור בשאלה האם יש מקום, במסגרת ההחלטה להורות על פסילת רישיון המבקש עד לסיום ההליכים, לקצוב תקופה שמעבר לשישה חודשים ועד לשנה כפי שנקבע , והורה על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי, שם נקצבה הפסילה והועמדה על שבעה חודשים בלבד. עוד מקרה שממחיש עד כמה נכון לעיתים לגלות נחישות בהליכים מסוג זה. עי
בש"פ 6590/11 מרחום נ' מדינת ישראל ניתן ביום 22.09.2011
http://elyon1.court.gov.il/files/11/900/065/z03/11065900.z03.htm
פרשת כלפון
ע"פ 6770/12
כב' השופט יצחק עמית
ניתן ביום: 23/10/2012
הערעור נסב על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בשאלת המועד התקף להגשת ערעור על החלטת בית המשפט לתעבורה בירושלים. אי הבהירות נפלה על רקע הגשת הערעור במהלך תקופת פגרת הקיץ של בתי המשפט. בסופו של הליך הערעור בבית המשפט העליון, התקבל בהסכמת הפרקליטות על שני חלקיו, ונתנה למערער האפשרות להשיג על שתי ההחלטות שנתנו בעניינו, כפי שאפרט להלן. חי
בתיק זה הופעתי עוד בתקופה בה הועסקתי במשרדו של עו"ד דוד גולן. יצוין כי המערער היה מיוצג עד אז על ידי סנגור אחר, ושכר את שרותיו של משרד גולן בשלב בו כבר הייתה קיימת החלטה של בית המשפט השלום להפקיע את ביצוע עבודות השל"צ (שירות למען הציבור) שהוטלו עליו (כענישה חלופית - על חשבון הפסילה בפועל), ותחת זאת להכביד את נטל הפסילה. בית המשפט לתעבורה גזר על המערער 9 חודשי פסילה נוספים מהחזיק או מקבל רישיון נהיגה, מעבר לפסילה שכבר הושתה ורוצתה. בהודעת הערעור אותה ניסחתי, הפנתי למסגרת הנורמטיבית הרלוונטית, וציינתי כי ככל שהדבר נוגע להחלטה להפקעת עבודות השל"צ, הרי שהערעור הוגש בזמן, וככל שהדבר נוגע רק להחלטה זו, אין צורך בהארכת מועד להגשת ערעור, על פי הוראות בהוראות סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ), נקבע כי הודעת הערעור בפלילים תוגש תוך 45 ימים. לצד זאת, עומדת הוראת סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הפרשנות), הקובעת כי תקופת הפגרה תובא בחשבון במניין ימי התקופה, ואם היום האחרון שבתקופה חל במהלכה של פגרת בתי המשפט, נדחה היום האחרון להגשת הערעור עד ליום הראשון למחרת תום הפגרה.לאור כל האמור, טענתי כי המערער היה זקוק לכאורה להארכת מועד רק לעניין ההחלטה של בית המשפט לתעבורה להפקיע את השל"צ אשר ניתנה כמה חודשים קודם לכן, ולפיכך זה הוגש במועדו. מכאן טענתי כי היה מקום לקיים דיון לגופו בבקשת המערער לעיכוב ביצוע במעמד הצדדים בפלילים, כמצוות סעיף 126 לחסד"פ [ע"פ 1318/07 מוחמד אלטורי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)]. עיכ
נציגת פרקליטות המדינה בדיון, הודיעה ברוב הגינותה, כי היא מסכימה לקבלת הערעור על כל חלקיו, ובית המשפט אימץ הסכמה זו ופסק: "הערעור מתקבל במובן זה שתינתן הארכת מועד להגשת הערעור על כל חלקיו כך שהערעור יידון לגופו בבית המשפט המחוזי בירושלים. לאור האמור לעיל, ממילא רשאי המערער לחזור ולפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע". עעכעג
ע"פ 6770/12 כלפון נ' מדינת ישראל ניתן ביום 23.10.2012
http://elyon1.court.gov.il/files/12/700/067/e01/12067700.e01.htm
פרשת פרנקל
ע"פ 3521/14
כב' השופט: ד"ר יורם דנציגר
ניתן ביום: 10/06/2014
בפרשה זו נדוו עניינו של נהג, שנפסל מנהיגה למשך שלוש שנים, בגין אירועים שהתרחשו בסוף שנת 2004 ותחילת שנת 2005, יוכל סוף כל סוף בחודש אוגוסט 2014 לחדש את רישיון הנהיגה שלו, הודות להחלטה המוסכמת שהתקבלה בפני בית המשפט העליון.
הכול החל בעקבות תאונת דרכים בה היה מעורב הנהג לפני קרוב לעשור, הליך שהותלה לצורך איתורו. כאשר הוא הובא לאולם בית המשפט לתעבורה בת"א במעמד של עצור בתיק אחר, ללא ליווי של עורך-דין, נדון לשלוש שנות פסילה בפועל. זאת בגין מעורבותו בתאונת הדרכים, תוך צירוף תיק נוסף בו הורשע בין השאר בגין נהיגה ללא רישיון תקף. עוד נקבע במסגרת גזר הדין כי הפסילה תחל מיום שחרורו ממאסר.
הנהג שוחרר ממאסר במהלך חודש אוגוסט 2011, ולאחר שהמתין קרוב לשנתיים וחצי, ניגש למשרד הרישוי בנתניה, במטרה לבדוק את ההליכים לחידוש רישיון הנהיגה. לתדהמתו גילה כי פסילה זו כלל לא החלה להימנות, וזאת היות ולא בוצע אקט פורמאלי של הפקדת רישיון במזכירות בית המשפט לתעבורה. הנהג הגיש בקשה בכוחות עצמו לבית המשפט לתעבורה, במטרה לחשב את הפסילה, היות ורישיון הנהיגה שלו נתפס בידי בוחן התנועה בעקבות תאונת הדרכים, ולא היה עוד ברשותו לצורך הפקדתו. בית המשפט דחה את הבקשה בטענה כי היה עליו לבצע את האקט הפורמאלי באמצעות "תצהיר הפקדת רישיון", דבר שלא נעשה. במצב דברים זה היה הנהג אמור לרצות כמעט מחדש את כל שלושת שנות הפסילה.
הנהג פנה בשלב הזה למשרדינו (משרד עורכי הדין דוידוב-בנימיני ושות'), ופעלו להגיש על אתר בשם הנהג שני הליכים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו: ערעור בשאלת חישוב הפסילה ובמקביל בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, בגין העונש המחמיר שספג בבית המשפט לתעבורה. לאחר שבשני ההליכים נדחתה בקשתו של הנהג, החליטו סנגוריו להגיש ערעור לבית המשפט העליון בשאלת הארכת המועד.
במסגרת הדיון בתיק, שנערך בפני כב' השופט, ד"ר יורם דנציגר, הגעתי, להסכמה עם נציגת הפרקליטות, כי פסילת רישיון הנהיגה תחושב כך שמניינה יחל בחודש אוגוסט 2011 ותסתיים בחודש אוגוסט השנה. כך נחסך מהנהג לרצות שוב כמעט את כל תקופת הפסילה מחדש. ההסכמה קיבלה תוקף של פסק דין.
להלן ההפניה למספר ההליך, וקישור ישיר לאתר בית המשפט העליון
ע"פ 3521/14 פרנקל נ' מדינת ישראל ניתן ביום 10/06/2014
http://elyon1.court.gov.il/files/14/210/035/w04/14035210.w04.htm
פרשת אודוביצנקי
ע"פ 4170/12
כב' השופט ד"ר יורם דנציגר
ניתן ביום: 03/06/2012
בפרשה זו נדונה שאלה עקרונית בכל הקשור ל"עיכוב ביצוע" של רכיב הטלת הוצאות משפט על נאשם בהליך פלילי (עניין נדיר יחסית), וזאת במהלך ההמתנה לשמיעת הערעור על ההוצאות בבית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון דחה את הערעור, על רקע פסיקה שניתנה בעבר כי "תשלום הוצאות אינו גורם, ברובם המוחלט של המקרים, נזקים בלתי הפיכים", ובמקרה הזה לא השתכנע בית המשפט כי המצב שונה בעניינו של המערער, ו"זאת במיוחד כאשר המשיבה היא המדינה שחזקה עליה כי תחזיר את סכום ההוצאות ששולם אם יורה על כך בית המשפט שדן בערעור". י
יחד עם זאת קבע בית המשפט העליון כי ברמה העקרונית ניתן לערער על השתת הוצאות, וזאת בתגובה לטענת המדינה כי המערער כלל לא יכול היה להגיש את הערעור דנן, שכן מדובר בעיכוב ביצוען של הוצאות שהושתו על המערער ולא בעיכוב ביצועו של עונש, ולכן סעיף 87 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) לא חל בענייננו. על כך פסק כב' השופט ד"ר דנציגר כי "סעיף 79 לחוק העונשין מסמיך את בית המשפט לחייב נאשם שהורשע בהוצאות משפט. הסעיף קובע עוד כי "לענין ערעור...רואים הוצאות המשפט שחוייב בהן אדם לפי סעיף זה כאילו היו קנס". סעיף 87 לחוק העונשין קובע כי בית משפט רשאי לדחות את מועד ביצועו של עונש וכי החלטת בית משפט בעניין זה ניתנת לערעור. לפיכך, רואים בהוצאות המשפט שהושתו על המערער כאילו היו קנס, קרי רכיב עונשי לעניין הערעור על עיכוב ביצוען, ומכאן שהמערער אכן היה רשאי להגיש ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי". י
ע"פ 4170/12 אודוביצנקי נ' מדינת ישראל ניתן ביום 3.6.2012
http://elyon1.court.gov.il/files/12/700/041/w02/12041700.w02.htm
פרשת קפלן
ע"פ 5357/10
כב' השופט אשר גרוניס
ניתן ביום: 20/07/2010
פרשה שנדונה בפני כב' השופט (כתוארו אז) אשר גרוניס, כיום נשיא בית המשפט העליון. במקרה זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב, ויחד עמו בקשה להמשך עיכוב עונש הפסילה בפועל שנפסק נגדו, בגין הרשעה בנהיגה בשכרות. בהחלטה מיום 22.6.2010 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיכוב עונש הפסילה, כאשר בהחלטה נקבע כי עונש הפסילה ייכנס לתוקף באופן מיידי. משמע, בית המשפט המחוזי החליט כי הפסילה תיכנס לתוקף לאלתר, ובכך למעשה קיצר בפועל את תקופת העיכוב שנקבעה על ידי בית המשפט לתעבורה. י.
למרות שהיה מדובר ברכיב ערעור הנושא אופי תיאורתי בחלקו מצא לנכון כב’ שופט גרוניס, לחרוג מהמדיניות אי ההתערבות במצבים מעין זה, והעיר בפסק הדין (בהחלטה בעלת אופי חדשני), כי "בית המשפט המחוזי לא היה רשאי לקבוע כי עונש הפסילה ייכנס לתוקף במועד שקדם למועד שקצב בית משפט השלום. יש לזכור, ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי היה הליך אותו יזם המערער דכאן, הוא הנאשם. בגדר אותו הליך השיג המערער על המועד שנקבע לכניסה לתוקף של עונש הפסילה. המדינה לא הגישה ערעור על גזר הדין ולא השיגה על המועד שנקבע בבית משפט השלום לעניין כניסתו לתוקף של עונש הפסילה. אין ספק שבית המשפט המחוזי החמיר עם המערער ביחס למה שנקבע על ידי בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי לא היה מוסמך להחמיר עם המערער שעה שמדובר בהליך אותו הוא יזם". י
ע"פ 5357/10 קפלן נ' מדינת ישראל ניתן ביום: 20.07.2010
http://elyon1.court.gov.il/files/10/570/053/s01/10053570.s01.htm
פרשת פיטוסי
ע"פ 8580/11
כב' השופט ניל הנדל
ניתן ביום: 28/11/2011
הערעור התקבל; בפרשה זו נדונה הודעת ערעור שהוגשה במסגרת בקשה להארכת מועד להגשת ערער וכל זאת למרות חלוף תקופת הערעור הקבועה בסעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. ההליכים בתיק זה היו מורכבים ואפרטם בתמצית, בקצירת האומר, הנחוץ להבנת ההליך. י
הנאשם ניהל את כל מסכת הראיות, מאלפא ועד אומגא, כאשר הוא אינו מיוצג, ובסופו של יום נשפט בהיעדר, לאחר שמחוסר ידיעה, לא התייצב לשלב הסיכומים, אליו לא קיבל זימון כדין. בשלב זה פנה לקבלת יעוץ משפטי. בסופו של יום הערעור שהוגש בשמו נמחק, וזאת לאחר שלא התייצב לדיון בערעור (עו"ד דוד גולן התייצב לדיון ללא נוכחותו). מתוקף העובדה שהיו בידיו מסמכים רפואיים שהעידו על מצבו הרפואי ביום הדיון, הוגשה לבית המשפט המחוזי מרכז בקשה להארכת מועד להישפט. לאחר שבקשה זו נדחתה הוגש ערעור לבית המשפט העליון, שם טענתי בשם המבקש, והערעור התקבל. י
כב' השופט ניל הנדל פסק כי "על רקע התנהגות המערער בהליכים קמא, לא ניתן לשלול את גישת בית המשפט המחוזי". אך לאחר עיון בכל החומר, לרבות תעודות רפואיות שהוצגו בפני בית המשפט, ועל רקע מהות העונש שנגזר על המערער והנסיבות בכללותן, סבר כי "נכון יהא יותר מבחינת מאזני הצדק לאפשר למערער את יומו לפני ערכאת הערעור. אין בכך להביע עמדה אם ראוי לקבל את הערעור או לאו, אלא סבורני שבהסתכלות על המכלול נכון יהיה לאפשר הכרעה לגופו של עניין". י
ע"פ 8580/11 פיטוסי נ' מדינת ישראל ניתן ביום 28.11.2011
http://elyon2.court.gov.il/files/11/800/085/Z02/11085800.Z02.htm
פרשת פרל
ע"פ 2397/10
כב' השופט ד"ר חנן מלצר
ניתן ביום: 19/04/2010
אחת הפרשיות המורכבות ביותר בתחום התעבורה שהייתי מעורב בהן בשנות עבודתי במשרדו של עו"ד דוד גולן; התיק עבר כמה וכמה גלגולים, ונדון בפני כמה מותבים שונים בכל שלושת הערכאות.בסופם של כל ההליכים, הערעור לעניין העונש (בגלגול שני בבית המשפט המחוזי), התקבל בהסכמה המדינה. הצלחתנו להפחית באופן משמעותי את העונש המקורי שניתן בגזר הדין הראשוני שעמד על 50 חודשי פסילה בפועל, למספר חודשים אחדים בלבד (במקור כמעט פי 10, דבר נדיר ביותר). מקרה שממחיש, עד כמה נחישות והקרבה חשובים במקצוע הזה, וכך נהג עו"ד גולן לא אחת במקרים רבים שהצדיקו זאת. כאן בבית המשפט העליון, הערעור אומנם נדחה, אולם בית המשפט העליון מפרט בהרחבה את התנאים וההלכות בכל הנוגע לעיכוב ביצוע של פסילת רישיון נהיגה. אציין גם, כי למרות שהערעור נדחה, בית המשפט, בכל זאת, התחשב במערער ואפשר לו לקבל תקופת הערכות נוספת להפקדת רישיון הנהיגה, וזאת במועד נדחה של קרוב לחודש מיום מתן ההחלטה. י
מעבר לכך יצוין כי כב' השופט ד"ר חנן מלצר כן קיבל את הטענה הראשונה שהצגתי בערעור, בדבר חובתו של בית המשפט המחוזי לקיים במצבים מעין אלה את הדיון במעמד הצדדים: "מקבל אני את טענתו הראשונה של המערער, לפיה היה מקום לדון בבקשה לעיכוב ביצוע העונש לגופה ובמעמד הצדדים, וזאת בהתאם להלכה המנחה אותנו בפרשת אלטורי. כאמור, טענה זו אין בכוחה בהכרח להוביל את המערער אל מחוז חפצו – כלומר אל קבלת הבקשה לעיכוב הביצוע עצמה, אלא רק להעביר את מרכז כובד הדיון אל הבקשה לעיצומה – ולעבור את המשוכה הראשונה. הנה כי כן, משהתקיים בפניי דיון במעמד שני הצדדים שבו נפרסו טענותיו של המערער, רואה אני לנכון להכריע בבקשה לעיכוב הביצוע לגופה ולא להחזירה אל בית המשפט המחוזי [...]". בסופו של דבר הכריע בית המשפט העליון, לאחר שדן בבקשה לגופה, כפי שציינתי לעיל. י
ע"פ 2397/10 פרל נ' מדינת ישראל ניתן ביום 19.04.2010
http://elyon1.court.gov.il/files/10/970/023/k02/10023970.k02.htm
פרשת זליקובסקי
בג"צ 5101/11
כב' השופט עוזי פוגלמן
ניתן ביום: 09/10/2011
פרשיה מאוד מעניינת מבחינת ההביטים המשפטיים שלה, אשר באופן נדיר נשמעה בפני חמישה מותבים שונים, בשתי ערכאות בלבד (ארבעה שופטים בערכאה הדיונית, לרבות הליך אחד של מעצר, ושני שופטים בערכאה העליונה). התיק הגיע כמעט במקביל, לבית המשפט העליון, בשני הליכים שונים, הן במסגרת ערעור על פסלות שופט שהתקבל (מפי כב' הנשיאה דורית ביניש), והן בהליך הזה, במסגרת הבג"צ שהוגש, ונקבע בסופו של יום לדיון במסגרת הליך מקדמי בפני כב' השופט עוזי פוגלמן. י
מעט על הרקע העובדתי של פרשה זו, הרלוונטי להבנת ההליך; כנגד העותר הוגש ביום 03/04/2005 כתב האישום המייחס לו עבירת "גרימת מוות תוך כדי נהיגה ברשלנות" לפי סעיף 304 לחוק העונשין – התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").כתב האישום הוגש בגין אירוע שהתרחש כשנה ומחצה קודם לכן, ביום 29/11/2003, לבית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו. ביום 18/05/2005 קיבלו נציגי פרקליטות מחוז ת"א (פמת"א), הודעה ממשרד החוץ, כי העותר נעצר ביום ה- 03/05/2005 בעיר מומביי בירת הודו. בית המשפט עודכן בפרטים אלה, ובדיון שהתקיים ביום ה- 30/11/2005 לאחר שנמסר לו שהעותר עדיין בחזקת עצור קבע, מתוקף סמכותו לפי סעיף 94א(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ), כי יש להורות על התליית ההליכים נגד הנאשם לצורך איתורו. לאחר ששוחרר מבית האסורים בהודו (זוכה בגין האירוע הפלילי, שוחרר שם בתנאים מגבילים לאחר שרשויות התביעה בהודו ביקשו להגיש ערעור), חזר העותר לישראל ביום ה- 15/12/2010 לאחר שחצה את הגבול לנפאל, ונעצר בשדה התעופה עם נחיתתו בישראל. משם שוחרר על ידי בית המשפט השלום בת"א למעצר בית כבר ביום למחרת.ביום ה- 31/01/2011, חודשו ההליכים כנגד העותר. בעקבות זאת, הגשנו בכובעינו כסגוריו, בקשה לביטול האישום כתב האישום עקב התיישנות לפי הוראות סעיפים 149(8) לחסד"פ, וכן טענה חלופית במסגרתה ציינו כי בכל מקרה, לאור הוראות סעיף 94א(ג) לחסד"פ, לא ניתן לחדש את ההליכים בתיק זה ללא אישורו של מי שעומד בראש התביעה הכללית - היועץ המשפטי לממשלה. בית המשפט לתעבורה אימץ באופן מלא את עמדת התביעה וקבע כי אין לבטל את כתב האישום. כל זאת, בלי להידרש כלל לסוגיית הסמכות לדון בכתב האישום בשל התנאים המצוינים בהוראות סעיף 94א לחסד"פ. י
במצבים מעין אלה, הסנגור עומד בפני בעיה לא פשוטה, שכן לא קיים הליך ערעור על החלטת ביניים בפלילים (מלבד שני חריגים שהוכרו בחוק, ואחד מהם נוצל כבר במקרה הזה). מכאן שלא הייתה כל דרך מיידית להשיג על ההחלטה שלא למחוק את כתב האישום מתוקף התיישנות, וזאת בטרם יסתיים התיק עצמו, והמדובר כזכור באירוע שהתרחש כמעט עשור קודם לכן. האפשרות הראשונה שעמדה בפנינו הייתה לנהל את כל הליך, לשמוע את כל העדים (עם כל המשמעות שיש לכך), ואז במידה וירשע, להעלות את טענת ההתיישנות בפני ערכאת הערעור, או לפנות לדרך השניה; להגיש עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, ולבקש את התערבותו לפי החריגים שנקבעו בהלכות שם,. כך נהגנו במקרה זה. כפי שציינתי לעיל, בית המשפט הגבוה לצדק אינו משמש תחליף להיעדרה של אפשרות ערעור על החלטות ביניים בפלילים, אולם, בצד הכלל, נפתח פתח על ידי בית המשפט העליון במקרים חריגים לעתור כנגד החלטות מעין אלה כשבתו כבג"צ. ניתן לזהות בפסיקה לפחות שלושה מקרים מובהקים כאלה: המקרה הראשון הוא במקום בו מתעוררת שאלה של חוסר סמכות; אפשרות נוספת היא במקום בו קיימת שרירות בתחום שהוא מנהלי טהור, והשלישית במקום בו "מעוות לא יוכל לתקון" (קהלת א, ט"ו); החריגים שמורים בעיקר למצבים בהם העתירה "מעלה לדיון נושא עקרוני, בעל השלכות רחבות טווח, ובנסיבות בהן דחייתה של העתירה תגרום להיווצרותו של נזק בלתי הפיך, שלא יהא ניתן לתיקון באמצעות ערעור על פסק-הדין הסופי" (בג"צ 11339/05 ). בפרשת יהושע הלפרין, עמד על כך בהרחבה כב' הנשיא, מאיר שמגר, בציינו כי בית המשפט הגבוה לצדק יידרש ואף יתערב בהליכים אזרחיים או פליליים לפני בתי המשפט הרגילים, בטענה של היעדר סמכות (בג"צ 583/87 ). ר
להלשמת התמונה ראוי לציין שלא מדובר כאן באדם שניסה להימלט מן הדין, אלא כזה שנסע לחו"ל ברשות ובסמכות, ולא "תיכנן" להיעצר שם, או "לבלות" במעצר במשך כל כך הרבה שנים בבית הכלא. במהלך התקופה הזאת חלפו חמשת השנים הדרושות לצורך קביעת ההתיישנות מן "האירוע המנתק", קרי ההליך האחרון בפני בית המשפט, לבין תחילת ההליכים מחדש. לא הוגשה מטעם המדינה בקשה להסרגתו לשיראל במשך כל תקופת שיהותו בהודו. י
בסופו של יום הוסכם, בהתאם להצעתו של בית המשפט, כי היות והתחלף מותב בבית המשפט לתעבורה (בעקבות בקשת הפסלות שהתקבלה כאמור), כי הסוגיה הטענה המקדמית תועלה מחדש בפני המותב החדש שנקבע בתיק. הצעה זו הייתה מקובלת עלינו. י
י
בגץ 5101/11 זליקובסקי נ' בית משפט שלום לתעבורה ת"א ואח' ניתן ביום 09.10.2011
http://elyon1.court.gov.il/files/11/010/051/m06/11051010.m06.htm
פרשת שרביט
רע"פ 3981/11
הרכב השופטים: אליעזר ריבלין, סלים ג'ובראן ועוזי פוגלמן
ניתן ביום: 05/07/2012
העכעג
סקירת תמצית האירועים בפרשה חשובה ומורכבת זו עדיין בתהליך של הכנה. בשלב זה להלן ההפניה למספר ההליך, וקישור ישיר לאתר בית המשפט העליון
רע"פ 3981/11 נעם שרביט ואח' נ' מדינת ישראל ניתן ביום 05/07/2012
http://elyon1.court.gov.il/files/11/810/039/p12/11039810.p12.htm
פרשת אמברם
רע"פ 1286/11
הרכב השופטים: סלים ג'ובראן, ד"ר חנן מלצר ונעם סולברג
ניתן ביום: 16/10/2012
בפרשה חשובה זו, הנוגעת להשבתת רכבים לבעלי רכבים שנעצר בהם אדם אחר שנהג החשוד בנהיגה בשכרות. הופעתי וטענתי בהליכים בפני כל שלושת הערכאות.
במסגרת תיקון מס' 66 לפקודת התעבורה (איסור שימוש ברכב), התשס"ה-2005, הורחבו התנאים המאפשרים לקצין להורות על השבתת רכב, והוספה, בין השאר, העבירה של האיסור בדבר "נהיגה בשכרות" (זאת בנוסף לעבירות של "נהיגה תחת השפעת סמים", "הפקרת נפגע לאחר תאונה", "נהיגה במצב השולל שליטה ברכב" ו"נהג חדש שנהג ללא מלווה"). במקור נחקק החוק, והוענקה הסמכות, מתוך מטרה להילחם בתופעת משקל היתר של משאיות, וזאת, מתוך רצון לפגוע כלכלית בחברות שאילצו לא אחת נהגים לעלות על הכביש עם משקל יתר.
בפרשת זו, בה נפלה כאמור בידי הזכות להופיע ולטעון בפני בית המשפט העליון (כב' הרכב השופטים ג'ובראן, מלצר וסולדברג), דן בית המשפט בהוראות תיקון מס' 66, אך לא נדרש כלל לסוגיית חובת עריכת השימוע.
במסגרת פסק הדין כתב כב' השופט נעם סולדברג כי הוא מכיר בכך ש"השבתת הרכב, מקום בו בוצעה העבירה, שלא על-ידי הבעלים, כי אם על-ידי אחרים, יכולה לעורר קשיים", אך המחוקק מצא דרך "לאזן בין הצורך להילחם בתאונות הדרכים באמצעות אכיפה אפקטיבית והרתעתית, לבין הפגיעה בזכות הקניין של הבעלים" (איזון זה בא לידי ביטוי בארבעה מישורים מרכזיים אותם הוא מנה במסגרת פסק הדין).
ראש ההרכב, כב' השופט, סמיר ג'ובראן, קבע מספר אמות-מידה על פיהם ישקול בית המשפט לבטל את איסור השימוש ברכב: סוג האירוע, מרחק מקום הבילוי, גיל הנהג, הניסיון של הנהג בנהיגה, עברו התעבורתי של הנהג, היקף השימוש ברכב של הנהג. בית המשפט העליון בפרשת אמברם נתן למעשה הכשר הלכתי לתיקון מס' 66 (לעניין עבירת הנהיגה בשכרות בלבד).
להלן ההפניה למספר ההליך, וקישור ישיר לאתר בית המשפט העליון
רע"פ 1286/11 אמברם נ' מדינת ישראל ניתן ביום 16/10/2012
http://elyon1.court.gov.il/files/11/860/012/o06/11012860.o06.htm
VITAM IMPENDERE VERO
Iuvenalis
"הקדש חייך לאמת"; במקור מתוך "הסאטירות" של המשורר ואיש הרוח הרומי, יובינאליס (סאטירה 4, טור 91). הביטוי זכה לחדור לתודעה בעיקר הודות לעובדה שהוגה-הדיעות הצרפתי, ז'אן-ז'אק רוסו, בחר בו למוטו האישי שלו, והוא הופיע על טבעת החותם שנשא עימו.
יובינאליס למעשה ביקש באמירה זו לקרוא לבני האדם להתמסר לאמת שהם מאמינים בה, בכל תחומי החיים.
הנוסח כפי שהופיע בחותם של רוסו היה מעט שונה מן המקור ("Vitam Vero Impendenti"); רוסו מתייחס לאמור בחותם לא אחת בכתביו, בין השאר, בחלק הרביעי של ספרו האחרון "הזיות של מטייל בודד", שם הוא דן ארוכות בשאלות הנוגעות לאמת ושקר, לרבות כאלה שסיפר במהלך חייו. רוסו מגיע למסקנה כי "האמת הכללית והמופשטת היא נכס שאין יקר ממנו. בלעדיה האדם הולך באפלה; אמת זו היא עין התבונה. היא שמלמדת את האדם כיצד לנהוג, כיצד להיות מה שעליו להיות, לעשות את מה שעליו לעשות, ולחתור לתכליתו האמיתית". כל זאת לעומת "האמת הפרטית", שאיננה תמיד "נכס טוב", לעיתים אפילו עניין רע "ועל פי רוב איננה לא רעה ולא טובה" [ז'אן-ז'אק רוסו הזיות של מטייל בודד תירגום: אירית עקרבי (ירושלים: הוצאת כרמל), עמ' 36-38].
מדובר בעיניי בהבחנה מעניינת, הרלוונטית גם בעידן הפוסט-מודרני; עידן, שהוא כידוע אינו חסיד גדול, על פי רוב, של אמיתות מוחלטות.
עו"ד אדיר בנימיני
בעלים שותף במשרד עורכי הדין דוידוב-בנימיני
בית סילבר, מתחם הבורסה רמת-גן
טל' 03-6494555
פקס: 03-6494554
E-Mail: adirb10@gmail.com