עו"ד אדיר בנימיני

מדובר היה באירוע של תאונת דרכים; כנגד הנהג הוגש כתב אישום בעבירות של "אי ציות לתמרור ב-37" [עבירה על תקנה 64(ד) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה") ו"נהיגה בקלות ראש" [בניגוד להוראות 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה")].

הנאשם סיפר להגנתו כי כאשר הגיע לצומת בו התרחשה התאונה, הוא עצר עצירה מוחלטת על יד שלט העצור, לפני מעבר החצייה ולפני קו העצירה וכאשר הצומת התפנה משני הצדדים, התחיל לפנות ימינה בנסיעה איטית. כאשר היה כבר כהגדרתו ב"בחצי הצומת", הבחין כי להולך רגל שחצה את הכביש, נפלו ירקות מהסל ואלה התפזרו על הכביש. בשלב הזה עצר את הרכב, על מנת כדי לאפשר לאותו אדם לאסוף את הירקות. ואז, תוך כדי עצירה מוחלטת, הוא מסר את הגרסה הבאה לבוחן התנועה: "אני שומע לצידי השמאלי של רכבי צופר ואני הסתכלתי שמאלה ורואה רכב שפגע בפינה בפגוש השמאלי של המיניבוס עם שתי דלתות הימניות של הרכב הפרטי אני כדי למנוע את הנזק היותר גדול שברתי ימינה וברכתי לכיוון המדרכה".

זו הייתה תמצית גרסתו; לתיק צורפה עדותה של הנהגת המעורבת ומסמכים שערך בוחן-התנועה המשטרתי. חוות הדעת של בוחן התנועה שנערכה כשלושה שבועות לאחר האירוע, כללה נתונים טכניים בלבד. המדובר במה שמכונה בז'רגון המשטרתי "תיק הצמדה". חוות הדעת לא כללה כל מסקנה אופרטיבית מצדו של המומחה, או עמדה בדבר אחריותו של איש מן המעורבים בתאונה. כל כולה, תיאור של מקום האירוע, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתרשים.

היות והנהג טען כל הדרך לחפותו, החל שלב ההוכחות במשפט; בוחן-התנועה העיד, והמשפט נדחה שוב ושוב לצורך שמיעת עדותה של הנהגת המעורבת. זו האחרונה סבלה ממחלה קשה, ולא יכלה להתייצב למתן העדות בבית המשפט. בסופו של דבר, למרבה הצער, היא הלכה לעולמה, מבלי שמסרה את גרסתה לבית המשפט. בשום שלב לא ביקשה התביעה לגבות את עדותה במקום אחר, מחוץ לכותלי בית המשפט.

כתוצאה מכל זאת, בפני בית המשפט עמדו באותה העת רק הודעתו של הנהג במשטרה, התרשים והמסמך הנוסף אותו ערך בוחן-התנועה, וכן תעודה רפואית מבית החולים. ב"כ התביעה ביקש להגיש את הודעת הנהגת המעורבת באמצעות החריגים הקיימים בהוראות סעיף א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"); בית המשפט מטבע הדברים דחה בקשה זו בהחלטה מנומקת וארוכה, בקובעו כי אין מקרה זה נופל לתוך אותם החריגים האמורים.

בשלב הזה, לאחר שבתביעה סירבו למשוך את כתב האישום, החלטתי לקחת החלטה שהיה בה סוג של הימור מסוים, אך הימור בטוח מבחינתי. המקצוע שלנו מורכב לא אחת מהחלטות שמתקבלות במספר רגעים ספורים (במיוחד בדינאמיקה המאוד מיוחדת של בתי המשפט לתעבורה). מעבר ליכולת חשיבה מהירה, הוא כמובן דורש גם ידע והבנה עמודה בחוקי הפרוצדורה ודיני הראיות. קיבלתי החלטה שלא להעיד את הנאשם ולגשת ישירות לשלב הסיכומים.

במצב הדברים שנוצר, על מנת להרשיע את הנאשם על בסיס הודעתו זקוק היה בית המשפט לתוספת ראייתית של "דבר מה נוסף", מה עוד, שמקרה הזה, ההודעה שמסר הנאשם לא הייתה לשיטתי הודעה מפלילה.

להשלמת התמונה אציין בנוסף לכך, כי על פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה [ סעיף פסקה 8(ב) להנחיה מספר 4.3012 מאפריל 2007],  על רשויות התביעה להימנע, ככלל, משימוש בהימנעות נאשם מהעיד במשפט כ"דבר מה נוסף" לשם הרשעתו על יסוד הודעת חוץ. נקבע בין השאר כי "החלטה לבקש את בית המשפט לעשות שימוש בשתיקת הנאשם לצורך זה טעונה אישור פרקליט המחוז או פרקליט הפיקוד הרלוונטי, לפי העניין". במקרה זה, לא היה בידי התביעה כל אישור כזה.

מעבר לכך, העדפתי, בכל מקרה, שהתיק יוכרע על בסיס הכתוב, ואז אין צורך להתמודד עם מה שמכונה בלקסיקון המשפטי בשם: "ממצאי מהימנות"; אלה ממצאים הנקבעים על ידי בית המשפט, ואין לאף אחד מהצדדים את היכולת לחזות אותם מראש. במציאות הזאת, גם אם אמצא את עצמי בסופו של יום לבית המשפט המחוזי, עדיף להגיע במצב כזה, בו הכרעת הדין מבוססת על חומר כתוב בלבד, שכן "במקרים אלו אין לערכאה הדיונית יתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור"[1]. באותו שלב, על פי הערכתי את מצב הראיות, הוא היה חייב להסתיים בזיכוי.

למרבה הפתעתי, התיק הסתיים בסופו של דבר בהרשעה; בית המשפט לתעבורה קבע בין השאר כי מצא לנכון להרשיע את הנהג מכוח הראיות שהוגשו, כאשר המשקל הראייתי קיבל חיזוק בהחלטת הנאשם שלא להעיד בפניו. כמו כן, קבע בית המשפט כי מדובר בתאונה ה"מדברת בעד עצמה", וכי מוטל נטל על ההגנה ליתן הסבר הכיצד התרחשה התאונה ולעמוד בנטל שכנוע מסוים.

 ניסחתי הודעת ערעור מפורטת המנמקת מדוע לא היה בראיות שהוצגו בפני בית המשפט לתעבורה כדי להביא להרשעת הנהג במיוחס לו בכתב האישום.

בסופו של דבר, הערעור התקבל, והנהג זוכה בבית המשפט המחוזי, אשר קיבל את העמדה אותה הצגנו. אין ספק, וזאת למרות שהאמנתי לכל הדרך בכך שחפותו של הנהג (אשר עצר כאמור על מנת לאפשר להולך רגל לאסוף את מרכולתו מהכביש), שבעקבות ההרשעה סבלתי מדפקות לב מועצות, אך לא אבדתי לרגע את האמונה בכך, שנהגתי נכון, מבחינה משפטית, על פי הראיות שהיו בתיק. בסופו של דבר הטקטיקה הזאת הוכיחה את עצמה.

 

 

---

 

[1] סעיף 4 לפסק דינו של השופט גבריאל בך בע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ניתן ביום 19/01/1994.